(אנשים מעדיפים לשכוח, לא לזכור את שהיה באמת
לזכור את האירועים אחרת מכפי שקרו,
ובכך הם הורגים לא רק חלק מעולם,
אלא בעיקר חלק מעצמם,
וזו הסיבה העיקרית לכך שהם נידונים
לחזור על טעויותיהם אלו
לנצח
ואני, אינני שונה מהם בהרבה, מלבד העובדה שאני יודע זאת
ומנסה לזכור).
איש איננו יודע את מה שהיה באמת.
ערפילי ההיסטוריה
מתערבלים ברוחות הדמיון,
כמו חולות המדבר, לסופה סוחפת כל.
כל מה שהיה באמת,
נקי ואמיתי,
אבד לפני נצח,
בין מה שיכול היה להיות,
לבין מה שהאנשים הטיפשים
כבר מזמן שכחו
שהיו אלו הם עצמם שרצו
שיזכרו אודותם
או אודות אחרים.
גרגרי האבק של הזמן
מכסים על האמת,
כמו תכריך.
אך עבורי,
הם ייפתחו!
כדלתות פלדה של מבצר אבוד,
כמלתעותיו של זאב.
ואני אעבור בהן,
כפגיון!
אני אזכור את מה שהיה!
את מה שהיה באמת.
את הטוב ואת הרע
את היפה ואת המכוער.
כי עבורי,
כל הדברים יפים.
גם ההנאה,
גם הכאב.
היכנשהו בנבכי מסדרונות העבר
שוכבת חרב שבורה.
ממתינה לאדונה,
שבטירופו השליך אותה מידו.
ממתינה בסבלנות
של פלדת אל-חלד,
ממתינה לחזרתו.
שירימה בידו,
שיחשלה מחדש,
ויניפה שוב.
אין לי כל קיום בלעדי חרבי.
בלי עוצמתי אני פחות מאדם.
אך עמה
אני יותר מאל.
כבלים הלבישו לזרועותיי ולרגלי
האלים.
כבלי חלל וכבלי זמן,
אך הם אינם עוד.
שרפתי אותם באש זעמי.
רק כבלי השכחה נותרו,
וגם אודותם
אינני זוכר עוד דבר.
השמות,
חומקים ממני כטיפות מים,
הזולגות במורד גופו של אל
העולה מן הים.
הפנים,
מתחלפים ונטרפים
כשברי חלומות, כטראמפים
בחפיסת קלפי טארוט.
חברים, אהובות
הורים, אחים ואחיות.
כלבי, סוסי האהוב.
דגלים שהתנופפו ברוחות מלחמה,
חיילים שקראו בשמי,
קולותיהם כולם כאן.
נשמעים מבעד
למפלי המים של האשליה
של המאיה הגדולה,
לה אנו, בני התמותה,
קוראים זמן. |