בועז קם לו בבוקר. יום יפה היום. תמיד כשהוא קם בבוקר הוא נח
לו במיטה עוד כמה רגעים, מותח את גופו הישנוני ומסתכל בתקרה,
נושם את היום החדש ומאמץ לתוכו את ריחו המתוק של האוויר. הוא
הניח ידיו מאחורי ראשו והרווח, מנצל עד תומן את השניות
האחרונות עד לצלצול השעון המעורר שיכריז בוודאות את בואו של
יום חדש.
בועז שמע את השעון מצלצל, הוא ידע שהוא יצלצל עכשיו, והוא ידע,
כמו בכל בוקר, שהוא יתעורר לפני שהשעון יצלצל, ככה זה. מאז
שהיה ילד קטן, הכל היה אצלו מוסדר ומנומק עד תום, גם השעון
הביולוגי. איכשהו, תמיד היה מתעורר דקות אחדו לפני השעון,
כאילו מתגרה בו ואומר "אני לא צריך אותך, הייתי מסתדר גם
בלעדיך". בועז הוא טיפוס כזה. טיפוס שמוכיח כל פעם מחדש שהוא
לא צריך אף אחד, אבל אף פעם לא אומר את זה. בועז היה מה שניתן
להגדיר פשוט וקל כמצליחן, אדם שלמרות שהיה יכול להסתדר לגמרי
לבדו, מצליח בצורה לא מובנת גם להסתדר וגם להיות מוערץ, מוערך
ומוקף אנשים.
בועז כיבה את השעון המעורר בתנועת יד סתמית ומוקירת תודה
והסתובב על צידו, מביט בגוף המושלם ששכב לצידו, עם הגב אליו.
מאיה הייתה עוד ישנה כנראה, נשימותיה הסדורות נראו כקונצרט
מהפנט של תזמורת מיומנת, הכל קצוב וחינני. שמיכה דקה עטפה את
גופה הדקיק והילדותי משהו של מאיה, חושפת שילוב חיטובים נשיים
ועדינים ותווים חדים ומתוחים. רגליה השריריות וחסרות הצלוליטיס
לחלוטין שכבו אחת על השניה ברוגע מלטף וראשה היה שעון על יד
אחת.
בועז שלח יד אל בטנה השטוחה, מלטף את טבורה ואת בטנה התחתונה,
הוא נשק לצווארה, יונק לתוכו את הריח המתוק של אהבה שידע
מאישתו. הוא נשק לה ולחש לאוזנה "בוקר טוב, מלאך שלי" מאיה
התנענעה בחיוך קל ומלמלה משהו לא ברור, ואז הידקה את השמיכה
סביב גופה וחזרה לחלומותיה המתוקים. כך התחיל לו עוד יום.
בועז ישב לו במשרד המרווח והנוח שלו, רגליו על השולחן בעודו
מתנדנד קלות על כורסת המנהלים שלו ולוגם קפוצ'ינו מוקצף במיוחד
שנקנה ע"י המזכירה שלו בבית הקפה שלמטה. הוא הביט דרך החלון של
משרדו הממוקם גבוה מעל העיר הסואנת, הוא יכל לראות מכאן את כל
העיר שופעת לרגליו, עד הים. הים היה כה כחול ונקי, יום קיצי
ונאה בחוץ, יום שגורם לכל אדם לעצור ולהודות לאלוהים שהוא
קיים.
בועז עבר שוב על כל החומר שכתב במהלך היום, כל התזכירים
ופרוטוקולי הפגישות של היום. עוד עשר דקות יבואו החבר'ה
מהתיכון שבאים להתנדב במשרד שלו לפגישה והוא יאלץ להיות ערני,
מקסים ושנון כתמיד, ובנוסף, כמובן, לנסות להיראות מספיק לא
משעמם בשבילם. עשרה נערים ונערות מכיתה י' בבית ספר התיכון
שסמוך לבנין המשרדים שבו היה המשרד קיבלו את הזכות להתנדב
ולהתמחות במשרד וכך גם ללמוד משהו על המקצוע המעניין וגם
להרוויח קצת כסף. בועז דווקא שמח על ההזדמנות ללמד משהו את בני
הנוער, זה יכל היה להיות ניסיון מעניין.
בועז ישב בחדר הישיבות החמים והביתי, בראש שולחן העץ המבריק
והחום כשמסביב לשולחן תשעה זוגות עיניים צעירות ושובביות. "אני
מבין שאנחנו מחכים לעוד מישהו?" שאל בועז את אחד הנערים. "כן,
ג'ני עוד לא הגיעה, היא אמורה להיות כאן כל רגע". בועז הנהן
בראשו והתבונן בתשעת הנערים והנערות שישבו מולו. הם לבשו כולם
בגדים שנראו כמילה אחרונה באופנה. הבנות שבחבורה היו לבושות
בבגדים שהסתירו טפח וחשפו טפחיים, מכנסונים קצרצרים שכאלו
וחולצות בטן. ריח חזק של בושם נערי בריח מסטיק ואפטר שייב זול
ניסע באוויר. בועז לא הבין איך נותנים לילדות האלה לצאת ככה
מהבית.
בועז שמע את דלת חדר הישיבות נפתחת. הוא התבונן בה נכנסת וראה
דבר שלא ראה מעודו. ילדה צעירה, בת 15 או 16 נכנסה לחדר. היא
הייתה כל כך יפה, גופה הדקיק היה נראה כה שברירי ועם זאת כה
נשי וחטוב. רגליה היו ארוכות וחושניות וכוסו במכנס ג'ינס רחב
ונופל, שהיה לטעמו הרבה יותר טוב מהמכנסונים שלבשו שאר הבנות.
בטנה השטוחה והשרירית הציצה רק במקצת מתחתית החולצה הצמודה
שלבשה שהייתה קצרה ממש במעט, במעיין התגרות. הליכתה הביישנית
ושפת הגוף הסגורה שלה השוו לה אופי ילדותי ובתולי. פניה
האליפטיות כוסו בשיער חום אדמוני חלק ויפה ועיני השקד הענקיות
והחומות שלה היו כה מושכות ומצטערות, עד שבועז כמעט ופרץ בבכי.
שדיה הקטנים והצעירים היו זקורים ונאים וכל גופה הצעיר והמתוח
היה נראה עוד לא בשל, אך בוודאי טעים... עורה הצח והלבן היה כה
בהיר, היא נראתה כמו מלאך צעיר, תמים, לא יודע ומבין...
בועז לא ידע מאיפה זה בא לו... הוא בן אדם מבוגר, הוא לא אמור
לחשוב ככה. בועז גירש את המחשבות המלוכלכות האלה מראשו והתרכז
בפגישה. "או קיי חבר'ה, בואו נתחיל לעבוד. ג'ני קוראים לך,
נכון?" הוא פנה אליה. היא התבוננה בו, במבט תמים ומתנצל, כאילו
היא ממש, אבל ממש מתביישת, והנהנה בראשה בתמימות. "קדימה, שבי
ונתחיל". בועז דיבר ודיבר, וענה לשאלות והסביר במשך שעתיים
שלמות. אבל מוחו היה עסוק במחשבות אחרות, מחשבות שממש לא נגעו
לשום עניין שבפגישה.
בועז חשב על ג'ני. הוא חייך כל פעם שפתחה את פיה לומר איזו
שטות או לשאול איזו שאלה. היא לא דיברה הרבה, היא הייתה ממש
ביישנית. היא צחקה הרבה וחייכה הרבה, חיוך בפה סגור כזה, שאף
אחד לא ידע שהיא ממש צוחקת, שהיא ממש שמחה. בועז חשב את עצמו
לאדם שיודע לקרוא אנשים בקלילות, אך היא הייתה מסתורית בעיניו,
הוא לא ידע מה היא חושבת, מה היא רוצה, מאיפה היא באה ומה עובר
עליה. בועז הרגיש חום בלבו כל פעם שהתבונן בה, בגופה הכה צעיר
ומתוק.
בועז ביקש ממנה להישאר אחרי הישיבה, הוא לא ידע למה, לא הייתה
לו סיבה מספיק טובה. הוא פשוט רצה לראות אותה יותר, להכיר אותה
יותר, לגרום לה לחבב אותו. הוא דיבר איתה על כל מיני שטויות,
אמר לה שיש לה ראש טוב על הכתפיים ושהוא חושב שהיא יכולה
להוביל את הצוות הזה בקלות אם רק תרצה. הוא חייך אליה, צחק
איתה קצת, התנהג לפי הראש שלה. כשיצא מהמשרד ונעל את הדלת
הראשית, הרבה אחרי שהלכה הביתה, הוא קיווה שהיא סיפרה לאמא שלה
או לחבריה איזה איש נחמד היא פגשה, כמה הוא תומך ורוצה לעזור,
ובאיזה חום הוא חייך, וכמה נחמד הוא ליטף לה את היד לפני
שהלכה...
בועז לקח נשימה עמוקה לפני שיצא מהפאב אליו נכנס. הוא היה חייב
לשתות איזו כוסית לפני שחזר הביתה. היה חייב להוריד את עצמו
למציאות. למה הוא חושב עליה כל כך הרבה, למה הוא מרגיש אליה
משיכה כל כך חזקה. הלוואי והיא הייתה רק פיזית אבל היא לא, הוא
פשוט מאוהב, בילדה בת 15! איך זה ייתכן... זה פשוט לא
הגיוני... הוא חיסל את כוסית הוויסקי בלגימה אחת ויצא לדרך.
הוא שנא את עצמו, ויותר מזה, הוא שנא את הטבע האנושי... למה
אנחנו חייבים לרצות את מה שלעולם לא נוכל להשיג?
בועז קם לו בבוקר. יום קריר היום. תמיד כשהוא קם בבוקר הוא נח
לו במיטה עוד כמה רגעים, מותח את גופו הישנוני ומסתכל בתקרה,
נושם את היום החדש ומאמץ לתוכו את ריחו הישן של האוויר. הוא
הניח ידיו מאחורי ראשו והרווח, מנצל עד תומן את השניות
האחרונות עד לצלצול השעון המעורר שיכריז בוודאות את בואו של
יום חדש.

בועז כיבה את השעון המעורר בתנועת יד סתמית ומיואשת והסתובב על
צידו, מביט בגוף השגרתי ששכב לצידו, עם הגב אליו. מאיה הייתה
עוד ישנה כנראה, נשימותיה הסדורות נראו כקונצרט מרדים של
תזמורת פילהרמונית משעממת, הכל עייף ומבוגר. שמיכה דקה עטפה את
גופה הרזה והמדובלל משהו של מאיה, חושפת שילוב של גוף חד וקווי
עם מטווה של אישה מבוגרת. רגליה המחוספסות והשמנמנות שכבו אחת
על השניה ברוגע מעייף וראשה היה שעון על יד אחת.
בועז היה שטוף זיעה מעוד חלום מתוק על אהובת נפשו, על האחת שבה
חשק ואותה מעולם לא יוכל להשיג. תמונתה הייתה תקועה בראשו והוא
ידע, שגם היום, היא לא תתן לו מרגוע. אבל הוא אהב את אשתו, את
מאיה היפיפייה, המדהימה איתה התחתן ובה התאהב. אבל עכשיו, היא
נראית לו כה אפורה, כה רגילה ומשעממת, ויותר מזה, כל כך
מבוגרת... הוא אהב אותה צעירה, חטובה, דקיקה ובתולית... הוא
אהב אותה קופצנית, ביישנית, לא מבינה, שותקת, חמודה וחיננית...
הוא אהב את ג'ני...
בועז מת, הוא מת עייף, זקן ומתוסכל. מאיה הייתה עוד בחיים
כשמת, והיא עדיין הייתה מבוגרת ומשעממת. הוא לא העיז לומר
מילה. לא רק כי הוא אהב אותה באמת, אלא גם בגלל שהוא לא יכל.
כולם היו אומרים לו ללכת בעקבות הלב, לקפוץ לתוך המים, לנסות,
כי אחרת הוא יצטער על כך לעולם... אבל את הדברים שאנו חושקים
בהם יותר מכל, אלוהים דואג לשים במקום המסתור הטוב ביותר, קרוב
מאוד עלינו, אבל לא קרוב מספיק, עמוק עמוק בתוך לבנו. והוא ידע
שאם היה הולך אחרי ליבו, מגשים את חלומותיו המתוקים ביותר, אז
חייו היו נגמרים... כי פדופיליה ושידול קטינה לקיום יחסים הם
דברים נוראיים...