פעם,
כתבתי ממקום אחר.
מקום שאף אחד
לא נגע.
מקום ששמרתי לאותם המילים,
לאותם הצירופים,
והם בתמורה
סיפקו את החלל בצורה הטובה ביותר.

פעם,
חרטתי מילים בלבבות.
מעצימה תחושות בחריזה.
נותנת לליבי לגעת בפיסת נייר
שבן רגע מחסרת כל ערך
הפכה לכל חיי.
ובתמורה
חממה את ליבי בתגובות חמות.

וכעת,
רק אנסה לשרוד את בוז הרבים ליצירותיי,
הבאות ממקום בלי כל כישרון,
בלי כל אהבה,
אך עם הרבה חוכמה.
האם אני מדברת
או זאת היא החברה?!