"אי זה כואב" נשמע קול מתבכיין ששיסע את נהמת הפן של "סלון
דיווה", הטומן בחובו את "מכון השעווה של זיווה". מאחורי וילון
כהה בחלל אפלולי עם ריהוט סגפני, עמלות מטרונות ללא ניע, על
גופותיהן הנחשקים של המטופחות בנשים. זרועותיהן מצולקות
מבדיקות תרמיות של שעווה רותחת, זו עוברת בדיקת בטיחות לפני
שהיא נמרחת, בסכין מטבחים פשוטה על איזושהי מפשעה.
למה בעצם צריך למרוט שם, תהיתי? ים, בריכה, אהבה חדשה, עניתי
לעצמי בלסת נעולה ואגרופים שקפצתי מתחת למיטת הטיפולים. לימיני
נמרטו גבות כהות בשורות קרמל דקיקות. לשמאלי עמל חוט השני על
מפלס גבשושי נייד - לשון מיומנת שניפחה מן הפנים אל החוץ,
קטעים תחומים לעישוב עור הפנים. אפילציה! קבעתי לעצמי, כשיהיה
כסף באמתחת. אינפרא אדום, אולטרה סגול, ירוק בקבוק, ורוד
מסטיק, ניסיתי לשעשע את הווייתי הבוכקת. דמעות של אינסטינקט
בזויות העין וחיוך מעושה בשולי השפתיים. מה לא עושים כדי
להותיר רושם טוב על זיוה, המורטת שלא הכזיבה. לקחה קצה של נייר
דבק מצהיב ועברה על השיירים "שיהיה נקי". מגבת ממוחזרת לחה
וחמימה, ולקינוח פלפלת של טלק ריחני שילחו אותי אל עולם האהבה
החופשית. עשרים וחמש זה מחיר הבסיס על זה יש מסי עמל, מטבע
אישי לזיוה ומטבע קולקטיבי לצוות האחיות למשק. "פעם הבאה
תאריכי, נעשה לך את כל הרגל" הציעה לי זיוה מחכמתה מרוטת השנים
וכחולת הוורידים.

"בשביל להיות יפה צריך לסבול" הודיעה אחותי, שצמה שבועות לפני
חופתה. אמרה ונגסה ברעבתנות בפריכיות האורז, שסייעו בידה
להשתחל אל שמלת הכלולות עתירת המלמלות. תיאוריה זו נשתכחה אחרי
שנישאה. עם לידת בנה בכורה הייתה לה עמדה חדשה "ילדים צריכים
את אימא" קבעה והתפטרה מעבודתה. "בחורה חייבת להתחתן עד גיל
שלושים" הצהירה בפני ביום הולדתי האחרון שלפני תום העשור,
וזרקה מבט ממזרי בגיסי. מזל שיש את הקטנים, שלא מתחשבים
במזימות שהציבה, וקוטעים בנזקקות ורודת לחיים כל זרזיף של שיחה
קולחת. ניצלתי! חשבתי לעצמי כשסיימון הקטן צווח בחדר השני. אבל
אחותי המתורגלת בהשתקת עוללים - שניים, חלצה שד אינסטנט ופמפמה
פטמה סגולה לסיימון הנרגש. בולע בשקיקה את הארוחה הלילית, ניקר
לו שמעון הקטן, על שם סבו, על שדה הגדוש של אמו. וכיוון ששוב
שב הסדר על כנו, החל הזוג המלכותי לשדך לי איזה גברבר פנוי בן
ארבעים ושתיים שנראה צעיר מכפי גילו. "לא רוצה רווק מזדקן"
קבעתי ופיניתי את עצמי אל לו"ז הרווקות שלי. "את תישארי לבד"
ציידה אותי אחותי בחכמת חייה, זו שסייעה בידיה להינשא קצת אחרי
הצבא ולהתהדר בגיל עשרים ושבע בילד בן ארבע ובתינוק בן יומו.

 
ממש לפני הרגע הגדול קרתה תקלה נוראה. כרוכה בין שתי שמיניות
של ספירלה מתכתית, לב ליבה של לידי אפי - המורטת הביתית, זעקה
קווצת שיער זהובה שטופחה בעמל רב לעזרה. בעודי מעשבת לי בכיף
את הקרסוליים, כפופה לשניים כשראשי בין הברכיים, נתפס לו מכשיר
המריטה הביתית לאנוכי בין האוזניים. משעשע? מזעזע!

"לא נורא זו רק מדרגה", אמר לי מישל הספר של השכונה שהוזעק ע"י
זיווה, שהופתעה בפתח המכון שעה שעמדה לסגור את הסלון. "יום
שישי היום" סיכם מישל את התספורת החפוזה שהותירה אותי עם שתי
קווצות שיער קצרות מעט מכל השאר. "נו, טוב, זה מה יש ועם זה
ננצח" עמלתי להשיב זיק של תקווה לנפשי הבוכיה.

"אל תשאלי לנחמיה יש כינים" הודיעה לי אחותי בפתחו של בית
המרקחת הפינתי הממוקם סמוך לסלון השכונתי. אצתי רצתי לביתי,
שלפתי מערכת פרנסתי את הספר שהיה בבת עיני. התבוננתי על השם
דקה ארוכה והבנתי שיש כאן עניין לינגויסטי בר קיימא. נחמיה
חפוף הראש ישב בידיים שלובות ואפשר לאמו לנפות את ראשו.
כשסיימתי לבסוף את הקריאה והסרתי מידי את הבובה, קבע נחמיה
"היא טובה" מי? תהינו. "הכינה" סיכם נחמיה וחפן את הספר לחיקו
מבלי שום כוונה להשיבו.

עשיתי פעמי למעוני הדל, להשלים את מלאכת הטיפוח המייגעת שהפכה
ליום שעיר לבלי דעת. וכל זאת על מנת שאתייצב חלקה לפגישתי עם
המיועד בערבה של השבת. בסמטת האזדרכת, כך כיניתי את המעבר הצר
בתוך חורשה זעירה, ששרדה את תנופת הבניה שהכתה לאחרונה את
השכונה. שמעתי קול עדין, מיאו, מיאו, מיאו אמר הקטנטן, השחרחר
עם הסינר הלבנבן עם שפם של אדון וגבות כשל בן גוריון. הסמטה
הייתה ריקה ואף אימא חתולה לא נחלצה לעזרה. אז אספתי את העלם
לחיקי ונשאתי אותו לביתי.
 
כשלבסוף הגעתי לפגישתי, צרובת מפשעות, קצוצת גוונים, עם רגל
אחת מעושבת ושניה מעוכבת. פגשתי קצין חייכני על אזרחי בכובע
קסקט צבאי. ראשו חלק למשעי ועל פניו אין זכר זיפי. אכן נראה
היה צעיר מכפי גילו או נכון יותר חלק ביחס לבני מינו. אחרי
שיחה קולחת, הגענו בתירוץ שחוק, לבית קפה עלוב, השוכן על
יסודות של רהיטי כתר דבוקי לחות על גבעת חול בודדת. היקום האיר
את פניו של סער באורו של הסהר. צפיתי באור עיניו ותהיתי האין
בגביניו כל שיער? "היכן מסתתרים ריסיך חבר, ואיכה הן גבותיך?"
פולטת אנוכי מילים מביכות לאוויר החופשי. "אלופציה אוניברסליס"
הוא שואג ומנסה להתגבר על רחש הגלים הכה מענג בסרטים. זו אינה
שפת אימי, אני מזהה את ההברה הזרה. "התקרחות טוטאלית" מוסיף
בכאב מהול בחיוך כוזב "מקווה שלא אכפת לך". "לא, לא מה פתאום"
תמיד רציתי לקטוף את מחלפות שמשון.

הופשלו שיפולי שמלתי השופעת וזקיקי קרסולי היתמרו לבלי דעת.
בחוצפה יוקדת הושיט יד פולשת אל חורשת אורני הזועפת. שם בחולות
ימנו התיכון נרקמה מזימה בין שני גננים, האחת לתרבת גינתה לא
השלימה והשני לטעת שתילים של תקווה לה הנחיל. כי געש גורלו
כגליו של הים, והותיר את עורו כבצורת טרשית ללא חי או צומח רק
דומם ושוקט. תאוה של ממש בצבצה מעיניו ונדרה ללקט שורשי אל
ליבו, "מה יפים הם קוצייך" ניסה לגמגם וניתקל בנהיה נמרית של
עלמת חן קרבית. "אני אוהב את שיערך" התחנחן ובין גווני הפלטינה
השתחל. רחרח כחיה תועה את הפורמולה הסמיכה שמשכה את ראשי לכס
המלוכה. ממלכת השפע, ממלכת עשיו, שהוכר אוצרו ולא עוד היה
לקלון בגינו. כה מוחמאת בחרחור מענג של קצין מתנשף, מתפתלת
באושר שוצף, במעוני הפרטי עם רועה הגבחת, שהפשיל ללא ניד את
כסות מסתורי והנביט ערוגה, ערוגה כל אי דוקרני של תלמי.

שעיר, חמים ורוטט חשתי בו במעלה הבאר, כשלפתע שיסף את עורי
והשמיע איום קולני "מיאו, מיאו, מיאו", פלש בין הסדינים רצי
הגלים והחליט להנציח את טפריי ציפורניו. משהופר האיזון השקט
פסקו הממטרות מהשקיית השדות. שיחה קולחת לא נרקמה, כי כשצה"ל
נוחל תבוסה, ממתינים באלום לוועדת חקירה. בחיוך מתחרז איחלתי
לקצין המבצעים דרך צלחה ושקעתי בשנת לילה עמוקה.          

הקצתי כי גרד פקד את רגלי. נקודות זעירות העידו על טפיל שהתנחל
על קרסולי ואת דמי גמא בשקיקה. הוא ישב ערני על קצה מיטתי,
ברגל אחורית מגרד את עורפו, מתקדם לעברי מתיישב על זרועי וללא
שיג ושיח לופת את עורי. ופוטם בלשונו ולוחץ בכפו, כמנסה לשאוב
את ארוחתו מחלקה הפנימי של אמת ידי. כמי אש ניקדו מציצות
זעירות את עורי והעלם המשיך בשלו, מגרגר לו לשובע משלה. את ידי
לפטמות אמו מדמה.

בילינו שבת מעקצצת מעט, הוא משסה את טפריו בפרוותו ואני את
עורי בציפורני מקרצפת. בצוהרי היום פגשתי בזוג פטמותי המוכות,
בנקודות אדומות מתהדרות. מנסה לגרד שם ברפרוף, מתענה מכל מגע
קל או שיוף. "אין ברירה עלינו לפנות לעזרה" אל אחותי עם העלם
הגעתי, אולי יש בידיך תרסיס, אולי השמפו החפיף. אחותי האחת
שממנה למעט אהדה ציפיתי, פערה זוג עיניים יוקדות וצווחה
"הרחיקי את החיה שלך העלובה". לא הועיל להמחיש לה את מכת
הטפילים שתקפו את מחמדי "פרעושים מדבקים" היא פטרה אותי
והתעלמה מתחנוני. ורק נחמיה בנה בכורה, שנקרא על שמו של דודנו
שנפל ואיננו, ביקש לנחמני בחיבוק ואת העלם לברך בליטוף "איך
קוראים לו" שאל.
"נחמיאו" קבעתי "על שמך לו קראתי". שמעה אחותי את דברי, בידה
האחת את סיימון הקטן חפנה ובידה השניה את נחמיה ממני הדפה.
נחרד "נחמיאו" מכל המראות ולפת את עורי בין הלסתות. בהתה אחותי
במראה המחריד ונזדעקה, עד שקולה את הקירות הרעיד. קפץ גיסי
ממקום מרבצו וביקש להפריד בין הניצות. כך הפכו פרעושיו של חתול
יונק, שנקרא על שם אחייני, לריב משפחתי כללי. "תתחתני כבר
ותלדי ילדים אמיתיים" סיכמה אחותי את התנהגותי. "למי אנשא
לתותח שבגברים קצין ללא נים?" אחותי רבת הפעלים והדלה במילים,
עמדה שם כאימא אווזה מטופלת בבניה ובבעלה ושצפה "די כבר עם
החרוזים - את מוזרה!" היא קבעה ואותי ואת "נחמיאו" אל המפתן
שילחה.

וככל שחלפו שעות וימים התרבו העקיצות וצרבו הפטמות. ואם לא די
בהדברה פרטית, הוזעק גם אחד להדברה כללית. מרוססים מכל עבר
המשכנו נחמיאו ואני לשכון ביחד בידידות מתפתחת. עד שיום בהיר
הופיע משום מקום סער במצח קמוט מצער. זר שושנים זרועי חוחים
ובשורה בפיו על טפילים.

"מצטער שנעלמתי, אבל איך לומר לך עניין מביך שכזה - לא ידעתי".
מוציא מכיסיו תרסיס ותרחיף, מודיע לי כי כינים של הבושת אלי
אולי העביר. חלק כתינוק, איך הצלחת את הטפיל למשוך? בבגדים
הוטמן הטפיל העלוב ואת הקצין הביך עד דכדוך. מה רבו חטאי
שטפילים בי דבקו, או אולי מחלפותיי את החי משכו?
ריסוס והרתחה ושוב אותה פעולה, עד שבין הסדינים שררה לה דממה.
את אי התנועה בכניסה לתעלת הלידה, גילחתי למשעי, כמכריזה מלחמת
חרמה בחיה הדחויה. מה ציערה אותו העובדה שנותרתי חלקה כילדה.
ביקש ממני מחילה וסליחה על התקלה. פניו עטויות חרפת אביונים
ועיניו חושפות אהבת עולמים, מבקש את ליבו לי לתת ויחד לפצוח
בחיים של אמת. אך עצור! בעתה בי אחזה "שמא תורשתית היא מחלתך?"
דמעות בעיניו הצחיחות נרקמות ושפתיו לכדי כדור מתכווצות.
"הייתי שעיר" הוא מודיע ובני משפחתו מגזע צ'יפופו, כולם
מתהדרים במרבד של שיער, בעורף, בגב ולו עצמו הייתה צמחיה פעם
אפילו באשכיו. "אנא האמיני, ילדינו יתהדרו בפרווה של דובים
ויעבירו לנכדינו גנים שעירים".

לא ולא! את נפשי עם פלשתים לא אמית ובלבי אהבה הקצין לא הצית.
אמתין לי בנחת עד יגיע הרגע בו אפגוש את בחירי ולו ילדים אביא.
בלי פרווה של דובים או קרחות שביער, רק מחצלת דקה של פלומה
זעירה, שאת האבולוציה האנושית מסיבה כלשהי שרדה.