"עוד פעם הנאצים הבני-זונות ריססו לנו צלבי קרס מסריחים".
מאסימו מורטי ירק ולא הישיר מבט לכתובת הכעורה שנעשתה
בספונטניות של שניות עם ספריי שחור שכמעט נגמר - רואים את זה
לפי הריסוס הלא אחיד והכתמים שמפוזרים בצידי הצורה הגיאומטרית.
רבי מורטי אהב את בית הכנסת שלו כמו את עשרת ילדיו שהתפזרו
ברחבי תבל חוץ מטוני הקטן שאם היה יכול ללכת היה כבר הולך. כל
יום בכל שבוע הוא, רבי מורטי, היה מגיע לבית כנסת ולא יוצא עד
סיום תפילת מעריב וכל יום בכל שבוע היה רואה כתובת נאצה חדשה -
"יהודונים החוצה", "היהודים-סרטן בריאה של איטליה הטהורה" ועוד
כמה וכמה סיסמאות שיוזף גבלס היה יכול לחשוב עליהן אם הוא היה
חי היום. רבי מורטי היה טיפוס נמוך ועב כרס, סטריאוטיפ יהודי
בעולם פוליטקלי-קורקט עד כדי כאב. הוא היה מסוגל לקרוא הכל -
את כל הסיסמאות המעליבות הוא היה שומע ברחוב כל פעם שהיה עובר,
אבל צלב קרס הוא לא היה מסוגל לראות. העיניים החומות כאדמה
בוצית שרפו וגירדו כל פעם שראו את הסימבול הנאציונל-סוציאליסטי
הזה, פעם אחת הוא הסתכל למשך חמש שניות והוא התעלף מכאב -
כאילו הצמידו לו גחלים לוהטות לאישונים, כאילו הוציאו לו את
האישון מארובת העין והשאירו אותו תלוי ומתנדנד על לחיו. "נאצים
מזדיינים במדינה הנהדרת הזאת" מלמל כששוב קרא לפבלו הילדון
העני שתמורת תפוח היה מנקה את הגרפיטי המקולל. פבלו לקח סמרטוט
וקרצף את קירות השיש כאילו היה זה מעשה אמן. והוא נהיה טוב
מיום ליום בזה, קיבל מיומנות, אולי תהיה לו קריירה. ואולי לא.
"יהודי מטונף עם האף הגדול והעקום שלו והרגליים השמנות!"
אם סופיה הייתה בין החיים היא הייתה מנקה את הטינופת ומשלמת
לרבי מורטי בנשיקה חושנית. אם לא הייתה דורסת אותה משאית תובלה
של בשר חזיר היא הייתה מנקה.
אחרי שפבלו ניקה הכול רבי מורטי חזר הביתה וראה את טוני הקטן
ישן בעריסה שלו, ידיו ורגליו פרוסות כאילו חיבק אדם בלתי נראה
שגדול וכבד ממנו בכמה וכמה מידות. פיו הזעיר ביצע פעולות יניקה
לאוויר, "בדיוק היכן שהשארתי אותו" - טוני שכב שם ימים בלי אף
אחד ותמיד באותה תנוחה. כאב לרבי מורטי בחזה - נמאס לו לחזור
כל בוקר ובמקום להתפלל הוא נותן תפוחים לנוצרי קטן ומושתן.
נמאס לו שאין לו תפוחים. ונמאס לו שהתינוק ישן כל היום. פתח את
הגז, הדליק את האש, הניח מסמר והלך לישון.
בבוקר הגיע לבית הכנסת ועיניו צרבו. "אם אני תופס את החרא הזה,
ילד משועמם שכל לילה חוזר לפה, אני לא יודע מה אני עושה לו!"
מלמל לעצמו בכאב וכעס. "בעצם, אני יודע מה אני אעשה לו! אני
אכניס לו את הבקבוק ספריי שלו לתחת וירסס עד שהעיניים שלו
יצבעו בשחור המלוכלך הזה וישרפו!"
שורף.
טוני ישן. רבי מורטי לקח את המסמר וחרט. היד שלו רעדה. היד
שנכוותה נשארה יציבה, הוא ידע מה הוא עושה אבל היד החורטת פשוט
סירבה לבצע, כאילו שני ידיו היו קטבים זהים של מגנט. והוא
התאמץ והוא הזיע וכאבה לו היד והוא הצליח - צלב קרס על ידו
השמאלית. ניצחון. הוא פקח עיניים, הכאב בעיניו היה קשה מנשוא -
כאילו המסמר הלוהט דקר את עיניו. הוא צרח וצרח וטוני לא קם.
הוא צרח וצרח והרגיש כאילו אלוהים בכבודו ובעצמו מבצע בו מעשים
מגונים.
אלוהים בכבודו ובעצמו הרים את מכנסיו ולא התקשר לרבי מורטי שוב
לעולם. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.