פרצת לצד השני, ביקשת מקלט במטבח הנשמה, חיפשת ריגושים בכל
מקום, אפילו בספינת הקריסטל, ואז פגשת אותה, אשת המאה העשרים,
שועלה אמיתית. חיפשת את פאב הוויסקי הקרוב, ואת הילדה הקטנה
הקרובה, רצית שהיא תדליק את האש שלך, ידעת שרק היא יכולה להבין
אותך, הסתכלת עליה, היא הסתכלה עליך, זה היה הסוף של הלילה,
לקחת את זה כמו שזה בא, ואז, אז היה הסוף.

אני אהבתי את ג'ים, אבל ממש אהבתי אותו. אני זוכר ששמעתי את
הסלף טייטלד של הדורז, ככה בטעות, כשבאתי לקחת היפית מסכנה,
גמורה מאסיד. ה"אלבמה סונג" בקע מהפטיפון, התאהבתי בצליל החביב
הזה. "מי אלה?", שאלתי את הילדה. "הדורז", ענתה, נדמה לי שזו
הייתה הפעם הראשונה ששמתי לב לכך שהשפעת הסם לא עוברת עם
המוות, לילדה יש סרטים רעים. "הדורז, הא?", לחשתי לעצמי. למחרת
כבר השגתי את האלבום לעצמי, "ברייק און טרו", "לייט מיי פייר",
וכמובן, "אלבמה סונג", קנו אותי. "הסוף", הפנט אותי לחלוטין,
השאיר אותי עם הרבה מחשבות, הרהורים לגבי המוות. לעזאזל, אני
מלאך המוות! לקח לי כמה שניות להיזכר בכך, מוריסון השפיע עלי,
הממזר.

הפכתי לחובב של הדורז, הלהקה הראשונה שממש התחברתי אליה.
הסטונז היו בסדר, הביטלס היו חביבים, את פינק פלויד אף פעם לא
סבלתי, ובין כל אלה, הדורז באמת עשו לי את זה. בהפסקות הצהרים
שלי בתקופה מסוימת, הפסקתי ללכת לבית הקפה החביב עלי, וניצלתי
אותן על מנת לקפוץ לאולפן ההקלטות, לעקוב מקרוב אחר הקלטת
"ימים מוזרים", המשובח. כשהוא יצא, השגתי אותו מיד. "אנשים הם
מוזרים", שר מוריסון, ואני לא יכלתי שלא להסכים. שנה חלפה,
אלבום חדש יצא, והקסם עדיין ממשיך. מוריסון מקסים אותי,
ב"מחכים לשמש" הנפלא. באלבום הזה, השיר האחרון לא היה ארוך
ומשמעותי כמו "הסוף" ו"כשהמוזיקה נגמרת" באלבומים שקדמו, נורא
הפתיע אותי.
ב1969 יצא "דה סופט פרייד", המצעד הרך. הפעם לא עקבתי אחר
תהליך הקלטת האלבום, רציתי לחכות ולשמוע את הביקורות. אכן
שמעתי אותן, וטובות הן לא היו. אני דווקא לא הבנתי על מה הרעש,
מדוע מבקרים כך את האלבום. נכון שהוא חלש יותר מקודמיו, אבל
"גע בי" הוא שיר מצוין. גם אהבתי את "ספר לכל האנשים". לצערי,
האלבום נקטל.

אז נקטל. אבל מה שקרה עם מוריסון, זה לא היה נעים בכלל. הבחור
המסכן. אחסוך מכם את הפרטים, גם בגלל שאני כבר לא זוכר אותם כל
כך טוב. נספר את העלילה בקצרה, ונאמר רק שלג'ים מוריסון, כמו
לכל כוכב רוק ענק, היה מנגנון הרס עצמי, אבל למוריסון היה אחד
ממש משוכלל, והבחור, התחרפן קמעה, וחשף את איבר מינו במהלך
הופעה. מפה הוא מצא את עצמו בבית המשפט, והעניינים הסתבכו.
כשמוריסון עזב עם אישתו לפריז, "להירגע", כמו שהוא קרא לזה,
ידעתי שהבחור ימלא את עצמו בסמים. רק שהבחור, הגזים קצת, ומת
מהרואין, ואל תתנו לאף אחד לומר לכם שהוא מת מדום לב.

"ג'ים", אמרתי. הוא הרים אלי את עיניו, מבט רגוע על פניו.
"כן?", שאל, ללא פחד, ללא בהלה, כאילו ברור לו היכן הוא, מה
קרה לו ולאן הוא הולך. "אתה מת", עניתי. בקושי הצלחתי לומר את
זה. "תיארתי לעצמי", אמר באדישות. בן 27, וכאילו ראה ועבר הכל,
יודע הכל, מדהים, בדיוק כמו שיריו, מדהים. ואז הוא חייך אלי,
"טוב", אמר, "אני מניח שזה, ידידי היפיפה, הסוף".

ג'ים מוריסון, נפטר בשלישי ליולי, ממנת יתר של הרואין, בגיל
27, ונקבר באגף המשוררים של בית הקברות.