שוב זיהתה את התוספת העגולה הזאת שצבעה ורדרד בקדמת בית חולים
הדסה ירושלים. וגם שמה לב פתאום שהיא ממשיכה לומר לעצמה הדסה
ירושלים ורק באזני העולם היא יודעת לציין הדסה עין כרם. כי לא
תמיד היה צורך להבחין בין ההדסות. היא כבר מכירה היטב את
הצללית הזאת של הדסה ירושלים. התוודעה אליה מזמן. והיכרות
ממשית ערכה איתה כאשר אמה נותחה שם להוצאת גידול מראשה. אז
למדה להכיר את המבנה העגול גם מתוכו. את הדרך אליו. למן הכניסה
הראשית, דרך המעליות ועבור בדלתות המחלקה הכבדות. ידעה גם
שהדסה ירושלים אינה דחוסה כולה רק במעגלים האלה המונחים זה על
גבי זה. אבל את המסדרונות בקומות התת קרקעיות, על קירותיהם
האפורים והעגלות והארונות המשרדיים המונחים בהם כאילו נשכחו -
אותם לא למדה להכיר. לא הרבה פעמים נזדמן לה לעבור בהם - ואף
פעם לא לבדה.

היא בכלל לא הייתה משם. בית החולים שהיה חלק מחייה היה בית
חולים קטן וישן ומפוצל שהיה נטוע בינה לבין הים. ובינו לבין
חלונה ירד הגשם ונדדו החסידות. וסביבו היו האנשים. פינה מופלאה
שהייתה מקום מעברם של כל האנשים כולם. המורים שהלכו בבוקר
מתחנת האוטובוס אל בית הספר שלה, מוכר הדגים שבדרכו אל החנות
שלו (הייתה בה אמבטיה מבטון ושחו בה דגים אמיתיים) היה מסיר את
כובעו בהדרת כבוד בפני אמה, סעיד הגנן של בית החולים, שגר בבית
הסמוך עם ילדיו הגדולים מנישואיו הראשונים - יוסוף שידע לבעוט
כדור עד השמים, אנואר שנהג ללבוש את חולצותיו כשצווארונן אינו
מקופל ולמשוח את שערותיו בברילנטין, מוחמד ששינה את שמו לשלמה
- ועם אשתו החדשה והמון ילדיה הקטנים והריח שעלה מביתם היה כל
כך שונה מהריח שאליו הייתה רגילה, חיים העיוור ואחותו העיוורת
שהיו מטיילים אחרי הצהריים עם אמם וסבתם (אמרו שהאחות לא רק
עיוורת, אלא גם מפגרת...), שטאובר, שלא חדל להפליא אותה
ביכולתו לייצר ארנקים שחורים, חומים ואדומים וחגורות מכל
הצבעים ובכל בוקר בדרכה אל בית הספר נכנסה אליו לשאול מה השעה
ונענתה ברצינות רבה: "רבע ל", בוטרוס הסניטר של חדר הניתוחים
בבית החולים, שמדי פסח, בהקפדה יתירה, היה מביא או שולח עם
זוזו בנו כמה פיתות ועליהן צלחת חומוס עטופות יפה במפית לבנה,
הרטה עם צפורניה האדומות וסושצ'ין מנהל הרנטגן שאשתו
פסנתרנית(!), המשוגעת עם התסרוקת הכתומה, יורדת אל הים או עולה
ממנו עם שובל של ילדים מאחוריה, פוחדים ולועגים - מה הם הבינו
במשוגעים שהגיעו הנה מפולניה - והנשים האלה בנות-בלי-גיל,
לבושות בשחור או בלבן או אולי בשילוב של השניים ופניהן מכוסים
והן מהלכות בנחת לעבר הגינה הציבורית - מועדון הים התיכון שלהן
- ומדברות ביניהן בערבית. ולפעמים באמצע היום תהלוכה: הארון
נישא על ידיים וסביבו הגברים "היי היי יוללה מוחמד ראסורלה" -
מנגינת המוות הראשונה שהכירה, ושנים רבות עברו עד שנודע לה
שהמילים שהלבישה עליה הן לא המילים הנכונות.

זמן רב אחרי האשפוז ההוא של אמה בנוירוכירורגיה, כשכבר לא ידעה
לזהות מרחוק את חלון החדר ואפילו לא זכרה באיזו קומה הוא היה,
ילדה באותו מגדל את בנה הבכור. אחר כך כבר לא ביקרה שם הרבה.
הפעם האחרונה הייתה בלוויה של גבי,  שהדסה ירושלים הייתה חייו,
הלך במסדרונותיה כבביתו ובאחת המעליות שלה נפח את נשמתו.

ואז, כאשר אביה וגם גבי כבר היו מתים, עבר הבן דוד שלה, האחיין
שלהם, ניתוח השתלה מסובך בהדסה ירושלים. היה חורף גשום והיא
באה לבקר אותו. שוב עלתה בבניין העגול ועברה את דלתות המחלקה
הכבדות. לבשה חלוק לבן וכיסתה את פניה במסכה לבנה, כי רק כך
הורשתה להתקרב אליו. הוא לא נולד כאן וגדל בסביבה שהייתה לה
ארץ אגדות. הם דיברו ביניהם כמו תמיד בשפה של  שם והוא אמר
פתאום: הרופא הזה שניתח אותי, ד"ר איד, הוא אמנם ערבי, אבל הוא
רופא מצוין. והיא ענתה, מבליעה את התרגשותה: אתה יודע, כשאבא
שלי ניתח אותם שם הם בטח אמרו: הוא אמנם יהודי, אבל הוא רופא
מצוין.