לאישה ששכבה במיטה 2-ב קראו יובל. גם לי קוראים ככה, אבל האמת
ששמות זה דבר כל כך שטחי. שמות צפים על פני המים בעוד שלי ולה
יש חיבור עמוק הרבה יותר.

היום לא קל, המחלקה מלאה במטופלים ואני רוב היום מותחת סדינים,
חותמת על טפסים ומחליפה חיתולים. לבסוף, רק לפנות ערב, אני
מקבלת רבע שעה הפסקה להכין קפה ולשבת על כיסא פלסטיק כתום
לידה. אני אומרת תודה על כל הרגעים האלה. רגעי חסד בהם אני
מותחת את רגלי העייפות ומסתכלת עליה.
"היי יובל," אני לוחשת, כאילו מברכת את עצמי.
היא לא עונה. יובל לעולם לא עונה. היא צללה עמוק מידי.
כמוני, גם היא נפגעה מהים. גם אני, כמוה, ביתו של דייג.
וכאחת כזאת אני יודעת לעטוף את מילותיי בלחם רטוב, לשים על
חכה, להשליך כמו פיתיון לאוזניה ולדמיין אותם שוקעים דרך מים
עכורים, קרים ואפלים.
למטה, למקום בו היא נמצאת.
"אין לי הרבה זמן היום" אני מספרת לה ומעבירה את אצבעותיי
בשיערה.
עם יובל, זה תמיד קשה לא לגעת. היא מן פנינה נדירה, יפה בצורה
יוצאת מן הכלל.
בגלל יופייה, אנשים במחלקה תמיד מוצאים כל תירוץ לחלוף על
פניה.
אני קולטת אותם מסתכלים, שותים אותה פנימה, ניזונים ממנה.
הם ברקודות! כולם!
זקנים מאטים עד כדי זחילה ליד מיטתה.
עוברי אורח עם עיניים גדולות ובוחנות.
רופאים שעוצרים, מהרהרים על הגיליון הרפואי שלה ובקביעות עושים
בדיקה נוספת במקומות שלא צריכים להיבדק. רק בשביל להיות בטוחים
שהכול עוד במקום.

יופי נשגב הוא משהו שאני ויובל לא חולקות בו. האמת שאני שמחה
שזה ככה.
"אבא שלך אמור להגיע היום," אני מספרת. "שבוע שעבר הוא אמר
שיגיע."
יובל לא אמרה כלום. הגבה השמאלית שלה זזה. אולי.
עברו חודשיים מאז התאונה בסירה של אביה, חודשיים מאז שטבעה
והסתבכה ברשת הדייג. לקח זמן עד שמישהו שם לב. אז הייתה
פאניקה. אביה העלה אותה חזרה אל הסירה, חזרה הביתה.
כשהם סוף סוף הגיעו, הוא נשא בין שתי ידיו את גופתה של הבחורה
לה קרא ביתו.
"יובל," לחשתי שוב, רציתי שתדוג את השם שלנו מבין כל המחשבות.
רציתי שתמלא את הריאות שלה איתו.
לבסוף, דוקטור מטבריה שהיה בסביבה שלף אותה מקרקעית מוחה, הוא
היה זה שהביא אותה אלי וסיפר לי את הכול.
"היא פקחה את עיניה," אמר בהתרגשות, "הסתכלה עמוק עמוק לתוך
אישוניו של אביה ואמרה מילה אחת - ואז שוב שקעה, הפעם לתוך
קומה בלי תחתית."

                                                           
   
                                         

                                                       


ברקודה. זאת הייתה המילה שיובל אמרה.
כשאביה מגיע לפעמים הוא תמיד מלטף את שיערה, מנשק ללחייה,
מתיישב על כיסא הפלסטיק הכתום ומחזיק את ידה.
גם לו, כמו לאבי, היו ידיים גדולות, חומות, קשות יום.
גם הוא הריח כמו הים והתנהג כמו אדם טוב ופשוט. כאילו היה
אמיתי.
יובל, יש לנו כל כך הרבה במשותף. אנחנו כמעט אחד. שלם.
אני זוכרת את הבקרים, נגיעה בשיערי, אבי מרים אותי חצי ישנה
ממיטתי, נושא אותי מעבר למזח, אל סירתו. קולו מחוספס בתוך
אוזני, ידיו קשות על גופי. אני אף פעם לא רציתי, הייתי רק
ילדה. הוא עשה כל מה שרצה.
אני זוכרת מים מלוחים, שמש חזקה, אימי מתקפלת על החוף, אני
זוכרת את תנודות הסירה, את צעקות הגלים.
"יובל, יש לך חיים בתוכך! את שומעת אותו קורא לך?"
כלום.
דלת המחלקה נפתחת ואני רואה את אביה של יובל מתקרב לכיווננו,
מחזיק בידו פרחים. הוא מחייך אלי.
אפילו במותו, לילדי שחלף יש את החיוך של אבי ואני יודעת שליובל
יהיה את אותו הדבר. אני פשוט יודעת.
הוא עוצר מול המיטה ומלטף את שיערה.
מערבולת בתוכי, אני צופה בעפעפיים של יובל... מחכה שכבר
תנשוך...
יא ברקודה.