דמויות מתרוצצות סביבי וסוגרות עלי מעגל של צללים.
אני מסתכלת, ובוחנת, וכולם נראים לי אותו דבר.
דמוויות מתרוצצות סביבי אבל שוכחות שאני שם,
מתלחששות בשקט ולא עוצרות לשניה,
לחשוב.

דמויות שמתרוצצות מסביבי סגרו עלי,
שכחו מעצם קיומי העלוב.
שומעות את העצב רק עם הבכי
ולא מסתכלות מעבר לחיוך.

דמויות מתרוצצות,
מביעות עלי עצב
בחלל מלא בצללים ופרחים.
עם בכי ומוות וחיוך די ידוע
שוב מתרוצצים הצללים מסביבי.
מתי כבר תבינו
צללי אנשים...
החיוך אומר הכל. לא הבכי.