אינני גבר לועס טבק ויורק כאב,
חמוש בכובע בוקרים ובקשיחות שרק
מסתירה לב מדמם אל חולצות
פתוחות למחצה.
אני רוכבת על סוסי האכזבה
כמעט כל חיי
שנראו מושלמים
לכל מי שהתבונן בעיניי
המחייכות בלוז עצוב.
לבי שר שירים אחרים של בדידות
שהכתה ביחד עם גשמים נשפכים
אל דמעות עיזבון.

יצאתי לדרך כדי למצוא
כבישים מהירים שלא נכבשו עדיין
בלהט האספלט השחור
לשתיקה מהוססת. כמעט הייתי לרגע
נוודת החולקת אותו גורל עצוב
עם כל זמרי הקאנטרי, עם זאת,
האנק לוקלין שר לי על דלתות
שנסגרו בפני כל הפיתויים
כשאני נעלתי מאחוריי את העבר שלי
בחדרי מוטלים מפוקפקים עד מאוד.
רציתי להציע לו מעט מייסוריי
כשקולו נשבר אל המילים-
"כשאני איתך אינני חופשי".
אפילו אני, שמעולם לא נקשרתי
לכבלי החופש הגואל,
יכולתי לגעת בכאבו לרגע.

והסקרנות הייתה האויב שנרצח בכל לילה
ע"י מבט אדיש שהחליף
כל דבר קרוב לתחושה.
הייתי בוהה בתקרה במשך שעות
בניסיון למצוא את התשובה לנדודיי בין
גורל לבחירה, אמונה לכפירה,
לבין אהבות טהורות מאהבת האל
שהזדמן לי לפגוש בדרכי החוטאת,
כשירדתי עם השטן לג'ורג'יה.
אבל הסדקים על התקרה
לא הסגירו שום אמת שפחדה להיחשף.
מסגרות עדיין תולים רק על הקיר
ולא בתוך הנפש.

גלגלי החיים המשיכו להסתובב
בתוך ראשי ועל הכבישים הפתוחים
בדרך אל שורשיי שלא ניתקו מן הקרקע.
והדרכים היו מסתעפות אל
אלפי שבילים צדדיים שטמנו בחובם
הבטחות זרות לעתיד לא ידוע
והווה לא מוכר. כמעט התפתיתי לרגע
לגנוב כמה מיילים מסוס הבר
שדהר לצדי כפרא.
יכולתי לטעום על לשוני את
חומציות התקווה שתמיד נעדרה
משירי הדרך והתקלקלתי.
הפסקתי להתרגש מנערות בוכות
שביקשו ממני לא לעזוב.

ועת חזרתי על עקבותיי שזה מכבר ניטשטשו
הכתמתי את זיכרונותיו של אבי
והוא הכתים בדמעותיו את חולצתי
כשנשם את שובי אל הבית.
"את מריחה כמו המרחקים האבודים",
הוא אמר לי במרירות שכוסתה
בעשן המתקתק של הסיגרים.
ושתיקה השתררה בחדר
כששאף אל ריאותיו את המוות
ואת המסע שהכביד על לבו יותר מאשר
המשא שהכביד על כתפיי.
ווילונות ציפייה מיואשת שנתלו בביתו
הסתירו את החיים שנטשתי בחוץ
שעה שחיי אלו בערו בין שפתיו הצרות
מלהכיל בדידותי.