(נכתב בדם!
בדמי שלי,
בדמם של אחרים)

בין שמיים וארץ
לו תלוי בנאדם,
לא נופל ולא עף,
לא לכאן - לא לשם.

מסמרים לו תקועים
בידיו ורגליו,
על קרש מעץ,
העומד בצורת צלב.

מקום טוב לי בחרתי,
להרהר בו מעט,
על כל מה שעברתי,
בדרכי למוחלט.

הכאב כאן קשה,
מלשאת בו היום.
על זרי הדפנה לי עדיף,
אהרהר ואחלום.

על דברים שעשיתי,
על דברים שהיו,
אנשים שהייתי,
אך לא כך הם קרו.

על קרבות שלחמתי,
והפסדתי מזמן,
על ציים שהשטתי,
שטבעו במי ים.

נשמות שקטלתי,
נשים שחיללתי כבודן,
אחים בהם בגדתי,
לא אמנה מספרם.

על פרוטות שגנבתי,
שברחתי עמן.
אוצרות שקברתי,
לא אזכור מקומם.

הייתי מחריד,
מטיל הוד והדר.
אדיש לכאב,
נורא ואכזר.

דברים שנראו - כה ברורים לי,
כה צודקים ומלאי היגיון,
איך אוכל להצדיק,
להודות כי אני עשיתים, היום?

על כאב שהסבתי,
איך אוכל לכפר?
להפוך חזרה,
מאוייב לחבר?

כי בכל הדברים שעשיתי,
פסקתי מהיות אדם כבר מזמן.
וכל השבילים שבחרתי,
הובילו אותי רק לכאן.

השמיים ממעל.
מתחתיי אדמה.
חיים ושמחה מסביבי,
אך בי רק עצב נורא.

הייתי, חייתי,
כבשתי עולם.
הובלתי צבאות
מאופק עד ים.

דגלים שהנפתי,
בזהב ובדם,
אך כל מה שעשיתי,
היה לחינם.