[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מיקאל אמיר
/
גליטר

כולם בחבר'ה קוראים לי גליטר. ככה נדבק, כבר לא זוכרת ממתי.
בעצם, אני חושבת שהכל התחיל איזה יום בכיתה ז' כשאימא שלי
הביאה לי עוד מתנה מחוץ לארץ. אימא תמיד הייתה נוסעת הרבה
לחו"ל. "ענייני עבודה" היא קראה לזה, ואני, אפילו שהייתי קטנה,
שאלתי את עצמי למה קוסמטיקאית צריכה לנסוע כל כך הרבה פעמים
לחו"ל כל שנה, ולא באמת קיבלתי תשובה.
אבל לא היה לי באמת אכפת, כי כל פעם שאימא הייתה נוסעת, היא
הייתה חוזרת עם איזה  משהו נפלא בשבילי: סיכות זוהרות לשיער,
צעיף משי מבריק, חצאית פייטים מוזהבת, שרשרת מלאה בזכוכיות
נוצצות... תמיד תמיד משהו יפה ושמח. ממש כמוני, ככה היא הייתה
אומרת.
באותו יום אימא חזרה מחו"ל עם קופסא קטנה במיוחד בשבילי.
הניסיון לימד אותי עוד בגיל ההוא, שערכם של דברים, אינו עומד
ביחס ישר לגודלם ולכן ישבתי לי בשקט על המיטה וחיכיתי בסבלנות
בזמן שאימא פרקה את המזוודה שלה לארונות שהיו פזורים בחדר
השינה.
אבא הסתובב בחדר חסר מנוחה. אני זוכרת איך העיניים שלו היו
עוקבות בכל פעם אחר הדברים שהיא הוציאה מהתיק, כאילו גם הוא
חיכה שתשלוף משם משהו בשבילו. רק שנים מאוחר יותר, הבנתי שזה
היה בדיוק להפיך.
אימא גמרה לסדר את הדברים במקומם, לקחה את הקופסא הקטנה העטופה
בנייר כסוף אדום והגישה לי אותה תוך שהיא מתיישבת לידי על
המיטה. העיניים שלה נצצו כאשר פתחתי בזהירות בזהירות את הנייר
העדין, מנסה ללא הצלחה שלא לקרוע אותו, כדי שאוכל לשוב ולהשתמש
בו מאוחר יותר.
קופסא עגולה דמוית צדפה בצבע פנינה נשלפה מן המעטפת האדומה.
הבטתי באימא בחוסר הבנה. "תפתחי אותה" היא אמרה לי, מצביעה על
זוג סוגרים באחד הצדדים, "אבל בזהירות שלא ישפך" הוסיפה.
התוכן התחלק לשנים בדיוק כמו פסיגי הצדפה: בצד אחד הייתה מראה
קטנה ומתחתיה הייתה מברשת שיערות עדינה דומה מאוד למכחול. בחלק
השני היה חומר ורדרד שעליו נחה ספוגית דקיקה.
כבר ראיתי ערכות של איפור בעבר... כאלה ששמשו אותי כשהייתי
משחקת עם הבובות שלי במסיבות תה, אבל זאת הייתה אחת אמיתית.
היא אפילו נראתה יקרה.
אימא חייכה. היא לקחה מידיי את הקופסא, שלפה את המברשת בקלילות
והעבירה אותה ברכות על החומר הוורדרד. מיד אחר כך, אחזה במן
רכות נוקשה שכזאת בסנטרי, הרימה אותו לכיוון המנורה מולה, ותוך
שאני ממצמצת בעיניי מן הסנוור וההפתעה, העבירה בתפיחות קלות את
המברשת מעל לעיניי ותחת הגבות. שיערות המכחול ריחפו בקלילות על
העפעפיים, מדגדגות אותי, גורמות לריסים לרפרף בניסיון להגן על
העין. דמעתי בעל כורכי אבל חייכתי בהתרגשות.
כאשר סיימה אימא את פעולתה והצלחתי להפסיק למצמץ ראיתי אותה
זורחת מולי. "לכי למראה" היא אמרה לי, סוגרת ברכות את צדפת
האיפור כדי שלא אתפתה להביט במראה הקטנה שבקופסא.
הלכתי בזהירות אל המראה הגדולה שניצבה על הקיר לידי. לפני אותו
ערב, אימא מעולם לא הסכימה שאתאפר. לא באמת, בכל אופן. "לכל
דבר יש גיל" הייתה אומרת לי בכל פעם כשהתחננתי. כשהפצרתי.
כשאמרתי שכל הבנות בכיתה כבר שמות שחור בעיניים, לפחות שחור...
כלום. אימא הייתה, כרגיל, מחייכת ברכות ואומרת "עוד יהיו לך
הרבה שנים להתאפר".
מן המראה נשקפה אלי דמותי. בהתחלה לא הבחנתי בשינוי, ואז כמו
קסם, כאשר הזזתי את הראש מצד לצד, הבחנתי בניצוצות קטנים מתחת
לגבות ועל העפעפיים. כמו אבקת פיות ורדרדה שהעניקה לעיניים שלי
מסגרת קסומה וזוהרת. עיניי נדלקו בהתרגשות ומייד פניתי ורצתי
אל אימא לחיבוק של תודה.
אימא הביטה בי במבט הזה ששמור רק לאימהות ולילדות הקטנות שלהן
שפתאום הפכו לנשים וחייכה חיוך שלא הכרתי אצלה קודם.
"בכל פעם שתרגישי שקצת רע לך" אמרה לי כמעט בלחישה, כממתיקה
סוד "תפזרי מן האבקה הזאת מסביב לעיניים שלך, והכל יראה לך
יותר זוהר".
אני לא בטוחה שהבנתי למה היא מתכוונת. הייתי כל כך מאושרת מן
המתנה, שבכלל לא הבחנתי שאבא יצא מן החדר. שעבורו היא לא שלפה
כלום מן המזוודה שעמדה עכשיו ריקה על המיטה. הוא יחזיר אותה
למדף העליון בארון מאוחר יותר, ידעתי. המדף הזה שאימא לא מגיעה
אליו לבד.




וככה היה שהייתי הראשונה בבית הספר עם גליטר מסביב לעיניים.
הייתי צריכה כמובן להסביר ליתר הבנות מה זה ואיך משתמשים בזה,
ושאימא שלי הביאה לי את זה במיוחד מחו"ל כי בארץ עוד אין וזאת
האופנה הכי חמה עכשיו בצרפת ובמילאנו... הן ישבו סביבי
מרותקות, כאילו הייתי אלילת זוהר מאיזה ז'ורנל אופנה, והקשיבו
להרצאה המרתקת שאחריה נודע שמי כ"גליטר" בכל מקום, ומרוב
שהייתי כולי מסונוורת מתשומת הלב והחדשנות הנפלאה שהבאתי, בכלל
לא היה אכפת לי שכבר אף אחד לא זכר שנים אחרי זה שבכלל קוראים
לי קרן.




באותו יום נכנסתי לבית של אבא ואימא דרך הדלת של הסלון. זה היה
יום שמשי באמצע חודש אפריל והגינה שאבא מטפח כל כך, הייתה
יפיפיה באופן יוצא דופן שפשוט הייתי חייבת להסיר את הסנדלים
החדשים שקניתי וללכת יחפה על הדשא עד למרפסת הפתוחה.
הבית היה שקט ולקח לי קצת זמן למצוא את אימא, יושבת כפופה
במטבח, עם ידיים מעל העורף. מולה, על השולחן,  היה מונח כרטיס
טיסה.
"אימא"?
היא הרימה את ראשה בבהלה ומיהרה למחות מפניה את מה שזיהיתי
מייד כדמעות. לחייה היו סמוקות ועיניה נפוחות. היא בכתה הרבה,
אני אישה כבר מספיק זמן בשביל לדעת את זה.
הסתתי את שיערה מפניה הרטובים והתיישבתי על כיסא לידה בלי
לדבר. רק ליטפתי אותה.

"הוא עוזב אותי" המילים יצאו מפיה חנוקות ויבשות.
"מי"? שאלתי ומייד התחרטתי על השאלה הטיפשית ונשכתי את לשוני.
"אבא שלך עוזב אותי", היא הצליחה להוציא את המשפט המלא ולקחה
נשימה כבדה. "אחרי כל השנים האלה"...
לא ידעתי מה להגיד. הרגשתי איך הלב נכמר בתוכי, מתכווץ בכאב
ומטעים את הגרון במליחות הזאת שלפני התקפת דמע.
"למה"? הצלחתי לפלוט עוד מילת שאלה שטותית.
היא שתקה לרגע ואז לקחה אוויר שוב בקול. "הוא אומר שנמאס לו
להיות כינור שני, שהוא לא יכול יותר לחיות בשקר הזה. שאני
הייתי צריכה לבחור מזמן בינו לבין..."היא השתנקה "לבין המאהב
שלי".
ניסיתי לעצור את הדמעות. נשכתי חזק את השפתיים. "מה"...?
"הוא אמר שהוא חיכה מספיק שנים. שחשב שיעבור לי, שאתפקח, שאדע
לעשות את הבחירה הנכונה"... הדמעות זלגו מעיניה שוב, היא לא
ניסתה להסתירן ממני עוד. בידיה היא שיחקה בעצבנות עם כרטיס
הטיסה.
הבטתי בה, מנסה להבין איך בגיל 50, אימא שלי יושבת מולי ובוכה
כמו ילדה קטנה שעשתה דבר מה אסור ונתפסה, אפילו שהבטיחה שלא
תעשה זאת שוב...

לא היו בפי מילים מנחמות. לא הגיעו אלי משפטי הרגעה. בלי אומר,
פתחתי את הארנק הקטן והוצאתי מתוכו צדפת איפור קטנה. העברתי את
המברשת בעדינות מעל עיניה הנפוחות של אימא. אור לא היה שם.


סיפור זה נכתב לתחרות בנושא "אור".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
- כוס אמא שלך!




צלחת.


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/2/04 12:07
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיקאל אמיר

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה