כשהייתי קטנה הכל היה מחולק אצלי לזוגות - לכל אחד היה פרטנר.

המוניות הלכו עם האוטובוסים, והגננת הלכה עם העוזרת.
עכשיו, כשגדלים, אני מבינה שזה כל אחד לבד - אולי עם הצל שלו.
אפילו בשיעור היסטוריה המתיוונים דוגלים במרכזיות הפרט.
לכל אחד אכפת מעצמו, דואג לתחת שלו... אז אנחנו מתוונים?
בכל מקרה, ההיסטוריה חוזרת על עצמה.

אבל דברים כבר לא הולכים בזוגות, ובמיוחד לא אני.
בלילה לבד רצה ברחובות ריקים.
רודפת אחרי דברים שאי אפשר להשיג.
כל הזמן בודקת מאחור שאף אחד לא אחריי
שלא עוקבים, שלא מחכים לי בין הצללים.

ובסופו של דבר, אחרי תקופות רעות באות טובות,
ואם לא חווית רעה, אז את לא יודעת מה זה טובה.

והכי בריא זה לא מת!


אז אמשיך לרוץ, ואתם תמשיכו לקרוא, וההיסטוריה תמשיך לחזור על
עצמה, והכדור ימשיך להסתובב.