הסתכלתי למטה ולא הצלחתי להזכר למה בכלל התחלתי לטפס.
האדמה פתאום נראתה כל כך יפה,כל כך בטוחה,כל כך שלווה
ואני כמו מפגרת על העץ הגבוה הזה.
שמתי את הרגל שלי על הענף היבש הבא
התחלתי להתרומם ולמרבה ההפתעה גם הצלחתי.
יופי!
עכשיו אני יותר רחוקה מהאדמה
מהמקום הבטוח הזה שעד לפניי כמה זמן נראה כל כך מאיים.
'כואב לי הגב'!!-צרחתי
והמשכתי לטפס.
זה נורא אופייני לי-לדעת שאני עושה טעות ולהמשיך איתה רק כי
כבר התחלתי.
אז אם אני כבר שוברת לעצמי את הגב אז עד הסוף לא?!

הגעתי לראש העץ
עמדתי יציבה
כאילו אני חלק ממנו
איזה ענף נוסף שנולד לעץ
ומה עושה הענף?
כלום!
חי את רב חייו על העץ
חי,מתייבש,מתרקב,נשבר..
בדיוק כמוני
רק שאצלי הנחיתה על האדמה תהיה יותר כואבת
ועם הכאב הזה אני אצטרך לחיות כל החיים..