אני שונא אנשים שיודעים לעשות הכל חוץ מלתמוך. האנשים המאוסים
ביותר, שכן לא משנה מה הם מניעיהם, בין אם לטוב או לרע. עזרה
הם בחיים לא יהיו, רק נטל. וכאילו שאין לי מספיק דברים בחיים,
שאני גם צריך עוד איזה נטל כזה מרחף לי מעל העורף כל רגע שאני
נושם. משהו מטריד שכזה, שאיכשהו תמיד מצליח להיות שם. באחורי
זיכרונך, תחוב לו איפשהו בראש ומעורר תגובה אינסטנקטיבית כמעט,
של דאגה. לא שהחיים יהיו יפים יותר מבלי זה או משהו, אבל לפחות
יכולת להתמודד עם עצבותך בשקט, מבלי מפריע. לנדוד לך בנחת,
לאיזה מקום אחר וכואב, מתסכל מכוון שהוא רק שלך, ומעניין מכוון
שהוא רק שלך.

אני בחור פשוט למדי. בהרגלי, לא במחשבותי. ואני נוהג לקבל
דברים שמגיעים בדרכי. יש שיקראו לזה חנון, אבל כל אדם וטבעו
שלו, וכזה אני. לא נוקשה, ולא כועס, ולא נקמן. ישמע לכם מצחיק,
אם אספר לכם על כמות הפעמים שהתפללתי. לכעוס, לשנוא. אבל הכל
ללא הועיל. אני פשוט לא מסוגל, אבל איכשהו את אותה המתנה, יש
לכולם חוץ ממני. וכל מי שרק יכול, מצליח לגרום לי לפגע כלשהו
מבלי לחטוף בזעם אפילו הקל ביותר מצידי. וכך מתנהלים חיי.
לפעמים זה מוזר, כשאדם מתפלא מדוע יש לו חברים. מדוע אנשים
כלשהם, ירצו להסתובב איתו. והאמת אין לי מושג. יש לי תשובות
להרבה דברים אבל לא לזה, וספק אם גם אי פעם תהיה לי. לכן גם
אינני מעורב עם בנות. אם אינני יכול לדעת מי  אני, ואינני
יודע, כשאני יושב עם עצמי לבד בחדר. איך אני אמור להתמודד עם
בנות. דבר זה הוביל אותי במשך זמן רב.

אני, כמו שכבר אמרתי לא בנאדם מסובך. עברתי את התיכון בציונים
בסדר, התגייסתי כמו כולם. שירתתי כמו כולם, ונפלתי בחזרה לחיים
כמו כולם. אני חייב להגיד שבהתחלה לא התלהבתי יותר מדי  מכל
הרעיון הזה של הצבא. לאבד קשר אם כל מה שאתה מכיר, ולהיכנס
לתוך מסגרת יותר קשה ומגבילה, נראה לי בהתחלה כדבר מייאש
ומדכא. ובהתחלה הוא היה. אך אם הזמן, אתה גודל. משתנה. מתבגר.
וככה, שבשלב מסוים. חיי הצבא התאימו לי ביותר. מקומי היה ברור,
ותמיד הוא היה שם. הייתה שגרה. אמנם לא הכי קלה, אבל להכל
מסתגלים. ולפחות יכולתי להיות בנאדם משל עצמי. פקודות פיסיות,
ועכשיו אני יודע את זה. הם הרבה פחות גרועות מפקודות נפשיות
שונות, אם זאת אכן מילה. מכוון שהן הרבה פחות אינטימיות
וכואבות, ובכלל אני כמו שאמרתי די צייתן מטבעי. ולכן, בשל כל
הדברים הללו, ליד תקופת סיום שירותי. פתאם גיליתי שהחיים
הצבאיים כבר די מתאימים לי. לבית לא הייתי חוזר, אמרתי שם
לכולם שאני לא אחזור יותר ושאין להם מה לבוא לבקר אותי והם כבר
קלטו את הרמז. אם חברים החלטתי שאני לא יוצא, וכשאתה תלוי אך
ורק בעצמך. מתנדנד בין חיים למוות, אתה לומד להנות מזה.
העניינים נהיים די בסדר. ואז, בהתאם לחוקי האירוניה הכלל
עולמיים, שלהם מצייתים החיים. אז. אתה נופל לך בחזרה לחיים,
לבד, אחראי אך ורק על עצמך. ונאלץ להתמודד. כשהשתחררתי, הם באו
לבקר אותי. מחייכים, חושבים שעכשיו הכל יהיה בסדר, לא קולטים
שום דבר. אני שונא אנשים שלא מבינים שום דבר, ולא אחת יחלתי,
כשכבר חשבתי על הנושא. במובנים העמוקים יותר שבו, ולא סתם בשעת
לילה מאוחרת. עושה מה שודאי שותפים לו באותו הרגע מאות של
אלפים של בנים אחרים בעולם, שאם אמצא מישהי. תהיה זו מישהי
שכמוני, תבין את החיים.

כשהתשתחררתי מהשרות, הייתי מאוד דכאוני בתחילה. אפילו קורת
הגג, והמזון הבסיסיים ביותר, שעד עכשיו ניתנו לי נעלמו ממני.
וכל מה שנשאר לי הינו להיות בודד. אך עד מהרה גיליתי, שבתקופת
שירותי למען המדינה עוד קיבלתי תשלום. תשלום! אמנם מעט, אך
לפחות זהו כסף משלי. המחשבות האופפות שאולי אכן הייתי צריך
לחתום לבסופו של דבר קבע, נעלמו להם. וכמו תינוק שרק נולד, לאט
לאט, מגלה אתה את החופש. את החופש לחיות ולעשות. את החופש
למצוא עבודה ודירה. חופש שלקח לי זמן לעכל. מכוון שכמו כל דבר
מיסתורי ומיוחד, הוא גם הפחיד אותי עד מאוד. זכור לי לא אחת,
בימי צעירותי. שישבתי וחשבתי, מה יהיה אם. מה יהיה אם יהיה לי
את זה שיש לאחרים, אם אהיה מישהו יותר סימפטי. לא מתוך רחמים,
אלא תהיה גרידא. ונוכחתי לדעת, שהמחשבה מפחידה אותי ביותר.
נהגתי לתרץ זאת, בכך שאנשים שעברו סבל בחייהם, הינם אנשים
חזקים יותר. ולכן לא אוכל להבין חיים אחרים משלי. אבל למעשה,
פשוט פחדתי. פחדתי, שלא אוכל עוד לתרץ את מצבי העגום, בסביבתי.
ושאם פתאם הדברים יהיו טובים לא אוכל להתמודד איתם, וזה בסדר.
הדברים אכן אף פעם לא היו טובים.

חברים רבים לא היו לי. אילו שנשארו איתי בתקופת שירותי, היו רק
אילו שנאלצו לראות אותי באופן קבוע. ולכן אני לא נעלמתי לעד
ממחשבתם, והם לא נעלמו משלי. תהיות הילדות, על חברים שודאי
יאבדו בעתידי, כבר לא הכאיבו לי. אותם חברים כבר אבדו מזמן,
וכעת יכול אני להסתדר לבד, כפי שכבר גיליתי. ואני לא תלוי
באחרים. אני אפילו כבר איני חושב עליהם. יתכן שבמובן זה,
נהייתי יותר נורמלי. יותר אטום, כמו שאר העולם. יתכן וטוב שכך.
לשתות לא נהגתי, הייתי יוצא רק כשהייתי חייב. והייתי די חסר
רצון לפעילות חברתית כלשהי, אני לא בטוח אם אכן זוהי
סוציומתיה. העניין לא היה חוסר עניין בחברה, אלא רוב עניין בי
עצמי. האדם היחידי, שגיליתי שעליו עוד אפשר לסמוך בעולם. אך
היו הפעמים הבודדות, בתקופות כאילו יותר, ובאחרות פחות. שאכן
נהגתי להגרר, אחר חברי המעטים. לפעילויות חברתיות שונות. אך
מעולם לא הייתי מתרגע, תמיד ארשת פנים קשוחה, ומעולם שום עניין
בכל דבר אחר. יתכן ודבר מה זה עשה אותי מעניין יותר, זה גם
הוסיף לי מידה מסוימת של קשיחות אני מניח. תחושה שתפסתי בזמן,
והצלחתי לעצור מלפני שתעלה לראשי. ואהפוך למאצ'ואיסט, גברי.
שכן, אולי משום היותה הקיצוניות השניה. גם זאת הינה דרך חזקה
ביותר של השגת צומת לב. שפשוט מוסוות כאי אכפתיות, אך אני. אני
אכן לא אכפת לי. ולכן דבר מה זה אינו מתאים לי.

אני זוכר את היום שבו נפגשנו. כולנו הגענו לדירתו של אמיר,
באותו הערב. בשביל כמו כל ערב אחר, שהיינו נפגשים. פשוט לשבת
שם ולא לעשות כלום. היו תקופות בימים מוקדמים יותר. ימי תיכון,
שדבר זה נראה לי מלבב ומעניין. והישיבה חסרת המעשה, שבדרך קסם
כמעט. שרפה שעות על גבי שעות. הייתה פולחן חשוב בעיני. כעת, רק
נהגתי להסתכל עליה בבוז, ואת הלוקסוס של ההתיחסות תוך כדי
הניסיון להתחמק לא הייתי נותן לה. מה גם שיתכן, שבסתר סתרי
ליבי, עוד פחדתי שאת מעט הקשר האנושי שיש לי אאבד. ולכן בחרתי
מדי פעם ופעם להגיע. כאמור, אנשים שפגשו אותי. מאוד התלהבו
ממני, מלראות אותי. אדם שאינו צוחק, רציני כל הזמן, נראה להם
מעניין. ועד מהרה, אילו שהיו פוגשים אותי. רחשו לי משום מה
כבוד רב. אני כשלאחד, לא היה יכול להיות לי אכפת מהם פחות.
ולכן, כבודם לא שינה לי במאום. אין צורך לציין, שמגע גופני,
היה דבר מאוד מאוד מרוחק ממני. מזמן כבר ניסיתי ללמד את כל
ידידותי שנשיקות על הלחי זה לא בשבילי, אבל אותו מעין בלתי
נגמר של עקשנות נשית. פשוט סרב לוותר. למעשה, זהו אולי הדבר
היחידי שאני אכן מעריך אצל בנות. אותה יכולת מופלאה, להתעקש על
משהו עד אין סוף, או לחילופין עד שיושג. הקרב על לחיי, נגמר
בתוצאה לא ברורה. שכן אני אינני מניד את שפתי, ולו מילימטר אחד
בשביל שיפגשו את הלחי של מישהי. במקום להגיד לה שלום ממרחק
בטוח, אופציה העדיפה עלי הרבה יותר. אבל הן מאפשרות לעצמן די
בניחותא, או באיזשהי גאוות ניצחון כלשהי. להצמיד את שפתייהן
ישר ללחי שלי, למורת רוחי הברורה לעין. ואכן, באותו היום.
נכנסתי כהרגלי. גבר בן 24, פותח את הדלת בנונושלנטיות חסרת
עניין, נכנס לו פנימה. לבוש במיטב בגדיו, שהיו למעשה גם גרועי
בגדיו, שכן אינו דואג אף פעם ללבושו. ומבטו הנוקב, בוחן לרגע
את החדר. היו שם פנים חדשות. המאורע המוזר לא הפתיע אותי יתר
על המידה. דבר זה כבר קרה מספר פעמים, ולמדתי שאם מתעלמים ממנו
הוא פשוט מופיע וחוזר על עצמו כל כמה זמן, אך הוא חסר כל נזק
ממשי.

"שלום אני יפעת", הוא הושיטה את ידה ללחיצת יד אם חיוך מוזר
בטבעיותו, כמעט כמו הבעתי האדישה שלי, רק הפוך. מתנוסס על
פניה. "ערן.."אמרתי. ושלחתי רק מתוך נימוס את ידי. הדבר די מצא
חן בעיני, שכן חיבור פרצופים לא היה מעורב בו בשום דרך. אך
אותו דבר שאני פירשתי בטעות בלחיצת יד, היה למעשה תרוץ למשוך
את עצמה למעלה. העצלנית, כאילו שלא יכלה להעמד בעצמה. ולתת לי
מעין משהו מוזר כזה שדורש מגע גופני, שכבר מזמן שכחתי. היה זה
חיבוק מעניין, ולכשנגמר. עמדתי המום, הרבה אחרי שהיא כבר
התיישבה. ידידותי הבנות שבחבורה, ישבו והסתכלו עליה בתדהמה,
ולאחר מכן עלי. עומד קפוא ולא זז. ומיד החלו להתפרץ בצחוק.
תפסתי את עצמי, ונתתי להן מבט של בוז, שהשתיק אותן מיד. כפי
שהסתבר לי כבר ממזמן. למבט שלי יש את ההשפעה הזאת על אנשים.
הלכתי והתיישבתי לי בצד. על הספה. צופה בסרט בנעימים. אם היה
דבר שתמיד יכולתי להעריך. היו אילו הסרטים. היופי, העומק,
הדמויות, המוסיקה. כולם תמיד קסמו לי, והמקום היחידי שהייתי
מוכן לקבל בו רגשות. היו הסרטים. כולם תמיד אמרו באמת שהטעם
שלי בסרטים מצויין. אבל לסרטים הייתי הולך לבד (לרוב). בכדי
שלא יפריעו לי בשאלות טיפשיות שדורשות מענה. זכור לי מקרה של
בחור, שדיבר בפאלפון מולי באמצע אולם הקולנוע בקולי קולות,
מסביר לאיזה חבר טיפש, שודאי היה קמצן מדי מכדי לבוא בעצמו. את
עלילת הסרט. כשהסדרן ביקש ממנו להפסיק, החל הבחור לצעוק עליו.
קללות על גבי קללות לא מובנות, והסדרן שספג את העלבונות בחוסר
אונים משווע. יכל אפילו לשעשע אותי, אלמלא היה מפריע לי כל
המופע הקטן הזה לראות את הסרט. ולכן, קמתי ממקומי, תפסתי את
הבחור הרעשן ולמשמע מחיאות הכפיים הלא נחוצות של שאר היושבים
באולם, העפתי לו את הצורה אל מחוץ לאולם הקולנוע.

יפעת הייתה מיוחדת. הייתה לה מאין איכות כזאת, שרק עכשיו בימים
אילו. אני יכול להסביר. כנראה שתמיד הייתי כך, בטבעי. תמיד
אהבתי את הבנות השונות. הלא צפויות. כמו אש, שאתה לא יודע מה
היא תעשה, ושפשוט יודעת לקום לה מאמצע שום מקום. אנשים
מיוחדים, שנוגעים בחיים של כל אילו אותם הם סובבים. כזאת הייתה
יפעת.

כדרכו, הזמן עבר. ושלא כמו שחשבתי, יפעת לא נעלמה לה לתוך
הרקע. אלא המשיכה להיות צבע פעיל במרכז הציור. עד לאשר התרגלתי
לראות את פניה, והיא משום מה מצאה בי עניין מסוים. כשהייתה
רואה אותי, מיד הייתה רצה לחבק אותי. ונהגה לשבת תמיד לידי,
ולנסות ללא הועיל לפתח איתי שיחה. זה כאמור לא היה מוגבל רק
אלי, שכן זאת הייתה ההתנהגות הרגילה שלה כמסתבר. חברי הסתכלו
עלי במבטים חייכניים בצורה מדהימה, משראו שהייתי מרשה ליפעת
לחבק אותי. אני מבחינתי לא היה לי אכפת כלל, אך הם נהגו לחייך
במעין תרועת ניצחון שכזו. על שסוף סוף הוכנעתי. הדבר עירער
אותי, אך החלטתי שכמו כל דבר אחר. אני לא הולך לתת לזה להפריע
לי, או לשנות את מנהגי בגלל זה. שכן זה יהיה, החטא
האולטימטיבי. ולכן, התעלמתי מהכל, משתדל לא להיות מושפע מדבר.
ושומר על עצמי מאוזן בכל כוחותי. עד יום אחד, שבו מצאתי את
עצמי יושב בנוחות על הספה. ואת יפעת מלטפת לי את היד. תפסתי את
עצמי, בתדהמה קורעת כל  גבול, שלא הרגשתי אפילו כשנתקלנו באותו
היום במארב. ושניה לפני התפרצות זועמת, מלווה בצעקות. תפסתי את
עצמי, שמרתי על רוגע. הפנתי מבט ליפעת. קמתי, והתיישבתי במקום
אחר. מלווה בתחושת ניצחון רגעית. שלוותה ביפעת שהתיישבה לידי
בשנית. "יש לך שיער ממש יפה". היא אמרה. זה נראה לי אירוני
ביותר, שכן הדבר היחידי שאני דואג לו פחות מבגדי, הוא לשערי.
אבל לפני שהספקתי לענות, ידה ליטפה את שערי. שוב בהיתי בה במבט
מזועזע. "מה?..יש לך שיער ממש נחמד. בוא, תשב בצורה יותר נוחה
ותדבר. אם אתה בכלל יכול", היא צחקה. באותו הרגע, הייתי מאושר
לגלות. שכל חברי, עסוקים בדברים אחרים, או ישנים אחד בזרועות
השני. לא שזה היה מזיז לי אם הם לא, אבל עדיין לא היה לי כח
עכשיו לכל השטויות שלהם. בנתיים יפעת מיקמה את עצמה יותר
בנוחיות לידי.

אני לא יודע מה נפל עלי. זה היה ממכר ופשוט לא יכולתי לזוז.
הגוף שלי נגע בעדינות בגוף שלה, והיא הייתה שעונה עלי בטבעיות
גמורה לה, בתנוחה שהייתה זרה לי לחלוטין. הזמן עבר. לא ממש
דיברנו, רק ישבנו ככה. בשבילי, הדבר הכי מדהים בעולם. והיא,
סתם יושבת שם ולא עושה כלום. המון מחשבות רצו לי בראש. כמו
פעם. לא אהבתי את זה, אבל מה כבר יכולתי לעשות כדי לעצור את
זה. ואז, בבת אחת. היא פשוט קמה. כאילו כלום. כאילו שלא ישבנו
עכשיו חצי שעה, אחד ליד השני. והלכה לשתות משהו. כשהיא חזרה,
היא התיישבה באותה התנוחה, ומימי לא הייתי כל כך מאושר.  תחושת
המגע שלה שוב, הייתה מדהימה.

הסיפור חזר על עצמו עוד פעמים רבות לאחר מכן. אמרתי לעצמי,
שאני סתם יוצא כי מתאים לי. אבל אפילו לעצמי לא יכולתי לשקר,
וידעתי טוב מאוד. שזה בגלל שיפעת תהיה שם. כשהייתי רואה אותה
מרחוק, הייתי מחייך. והיא הייתה רצה עד אלי להביא לי חיבוק.
בנתיים, כולם כבר התרגלו לזה, ועדיין לא יכלו למחוק את החיוכים
הזדוניים מהפרצוף כל פעם שהיו רואים אותי. לא חיוכים רעים.
חיוכים של שמחה. ואת זה הבנתי פתאם. שיש אנשים שאכפת להם ממני,
אנשים שרוצים להיות איתי. ומעניין להם מה יקרה לי. אנשים
ששמחים בשבילי. ולכן. שלא כהרגלי. הייתי. לעיתים נדירות. אפילו
מחייך להם בחזרה. לא ממש חיוך. רק מעין עיוות כזה, בזוית של
הפה.

כל העניין נהיה הדבר החשוב ביותר בחיים שלי. הייתי אפילו קצת
נבוך מזה, כי לא ידעתי לחלוטין איך להתמודד. ויותר גרוע. כי
חשבתי שזה עלול יגמר, מחשבה שהביאה לי הלם קל כל פעם שהגיעה
אלי. הייתי מתלונן בפניה על זה שהיא משחקת לי בשיער, וזה שהיא
מעצבנת. והיא הייתה מחייכת, ורואה בזה אישור להמשיך. וככה עבר
הזמן. לאט לאט התחלתי לחשוב עליה בדרכים יותר מיניות. לחשוב על
לגעת בה, להיות איתה. והמחשבות האלה, מילאו את לילותי. פעם אחר
פעם, הייתי נשאר ער במשך לילה שלם. רק חושב עליה. ולא על סקס
כמו שהייתי רגיל, אלא על אותם שיחות קטנות. משחקים בשיער,
חיבוקים שאט אט נעשו יותר ויותר הדדיים. נהייתי מכור ממש. המגע
האנושי היחידי שאי פעם היה לי, זה איתה. וזה היה מדהים. היינו
מדברים לפעמים, מדברים סתם. ובעיקר, היינו יושבים ולא עושים
כלום. זה נהיה מעין טקס שכזה, ותמיד כשהייתי מגיע. המקום לידה
היה מתפנה. בפעם הראשונה שראיתי את זה, זה הפתיע אותי.
וכשהבנתי. הרגשתי נבוך בצורה בלתי רגילה. כמעט ברחתי משם, ואז
מצאתי כמה פרצופים מבינים. וכמה שלא התייחסו בכלל, והעניין לא
הפריע להם ולו במיקצת. כנראה שלפעמים מותר להיות נבוך חשבתי,
והלכתי והתיישבתי בחיק המנחם של יפעת. עם מבט אחר על הפנים מזה
שאני רגיל אליו כבר כמה שנים טובות. מבט מבולבל, אולי אפילו
פגיע קצת. וזה היה נחמד. זה היה נחמד, להיות פגיע בפעם הראשונה
מזה שנים.

השיחות שלי ושל יפעת היו על כלום. באמת על שום דבר. היא נהגה
להגיד שטויות, כהרגלה. ואני הייתי שלא כמו בנים אחרים. לא
מתקפל, ואומר. "כן, נכון. את באמת קצת שמנה", למראה המבט האדום
והמזועזע על פניה. פנים של בחורה יפייפיה ודקיקה. יכולתי
להישבע שהיא הולכת לבכות, ואז בפעם הראשונה. אני יזמתי את
החיבוק. אני שמתי את היד עליה, ונתתי לה מעין חיוך שרמנטי
שכזה. מאז, היו גם קצת רמיזות מיניות בשיחות שלנו. כל מיני
בדיחות על העניין. כמו של ילדים בני 15. וקצת הרגשתי. הרגשתי
כאילו אני לאט לאט יכול להיפטר מתחושת הבלבול הענקית שאופפת
אותי כל זמן שאני איתה. שלא תחשבו שזה היה קל. להיות מודע
לעצמך בכל רגע, להריץ אלפי משפטים אפשריים בראש בכל שניה, ואז
פשוט לבחור אחד. לא לדעת, איך להסתכל, איך להרגיש, מה להגיד.
זה קשה, כי סוף סוף שמצאתי בנאדם שאכפת לי ממנו. ואכפת לי שהוא
בחיי, אני כבר לא יודע איך להתנהג לידו. אבל לאט לאט, זה נרגע.
זה התחיל להעלם, וכמו עם כל אחד שאתה מתחיל להכיר די טוב,
התחלתי להיות רגוע יותר. פעם אני הייתי עושה לה מסאז' פעם היא
הייתי עושה לי, היינו יושבים ממש מחובקים, במשך כמה זמן שרק
יכולתי. באחד מן הימים. שוטטנו כולנו בת"א בלי סיבה, ולאחר
התפנות מהירה של אנשים שהולכים לעבודה מחר, לבתייהם. נותרנו רק
כמה חברה. ויפעת הזמינה אותנו אליה הביתה, לראות סרטים עד
הבוקר. אני כמובן שהסכמתי, והאמת. זאת הייתה הפעם הראשונה שאי
פעם הייתי אצל יפעת. הדירה שלה הייתה נחמדה. לא משהו מדהים,
אפילו קצת הפוך זרוק כזה, אבל לא נראה שזה הפריע לה יותר מדי.
והתיישבנו אצלה בסלון. ישבתי וצפיתי כהרגלי בעומק רב בסרט. זה
היה איזשהו סיפור אהבה קיצ'י כזה. שלפני 3 חודשים, היה חוטף
ממני רק בוז ולגלוג. אבל עכשיו ראיתי בו איזהשהו סוג של יופי.
שעד היום לא נהגתי לשם לב אליו, ולנוכח הדבר חיוך קטן של
השגיות עלה על פני. הקשב המוחלט שלי לסרט, הופרע על ידי התגלית
שכרגע גיליתי. מרוצה מעצמי, ומחוייך להפליא. סובבתי את הפנים,
רק כדי לראות את אמיר ויפעת שוכבים על הספה שלידי, מתנשקים
באותה הדרך שלא אחת דמיינתי אותנו עושים. החץ עבר ישר דרך הלב,
ויצא מהצד השני. משאיר חור פעור באמצע, לרוח הקרה לעבור דרכו
ולהקפיא. לעורר תחושת כאב, שאתה כאילו עומד להקיא את נשמתך אל
מחוץ לגופך, ולא מצליח. לתדהמה שהרגשתי, לא היו מילים לתאר.
כמו להיות מתחת למים, ולא מסוגל לצאת החוצה. לא מסוגל לנשום,
עומד לטבוע ואין מי שיציל. אין מי שיעזור לך. והיא, הבחורה
שלי. והוא, מי שקורא לעצמו חבר שלי. יושבים שם ומתנשקים,
ונוגעים אחד בשני. בתשוקה, ובתאווה. מתגפפים, מחובקים. ואני.
יושב שם לבד, מסתכל עליהם בפה פעור מהצד. הדבר הכי מעורר רחמים
בעולם. אני לא מאמין שזה אני. כל מה שעבדתי בשבילו. כל השנים
האלה. פשוט נשבר לרסיסים, בשניה אחת. עולמי חרב עלי, והיא. היא
שהצליחה לחדור אל תוך ליבי, עשתה זאת רק כדי לנפץ אותו. תפסתי
את הדברים והלכתי הביתה. הלכתי ברגל. בחושך, בשלוש לפנות בוקר.
באמצע הסימטאות של ת"א. לא ממש הפריע לי. בבית ישבתי. לא
בכיתי, לא הראיתי שום סימן של כאב. לא היה בשביל מה, או בשביל
מי. בפעם הראשונה ב7 שנים, אני הרמתי את הטלפון כדי לצלצל
ולדבר עם מישהו. טילפנתי למורן. סיפרתי לה הכל. השארתי את הלב
המדמם שלי, מולה. יודע שעוד נגיעה אחת. והוא פשוט יתמוטט
לרסיסים בלתי ניתנים לתיקון. והיא הקשיבה. לא אמרה לי שום דבר
רע. לא אמרה לי שאני בכיין, או צחקה, או הייתה אדישה. היא פשוט
אמרה. " אני יודעת. לכולם זה קורה...".