"למה ציפורים פתאום מופיעות בכל פעם שאני בוכה?" ככה, היא
כתבה לי. "אני מסתכלת עליך ואני רואה אותך כל הזמן. אני זוכרת
אותך. זה לא נראה ככה, אבל אתה שם, אצלי."

אבא שלה מכה אותה ויש לה כישרון משחק כל כך מדהים.
ישבתי בשיעור תיאטרון ככה, הסתכלתי ישר לתוך העיניים שלה. איך
שהיא עומדת על הבמה ומדברת עם רונית, שמשחקת את אמא שלה - ואני
מאמין לה.
"אל תשכחי להוריד את הכביסה בעוד שעה מהחבל. אני אחזור בערב.
ביי!" קראה רונית ויצאה למאחורי הקלעים.

הפלאפון שלי רטט בכיס בדיוק כשהיא אמרה לחדווה, המורה
לתיאטרון: "אני חושבת שלא כדאי שאני אתרגש ככה כשהיא יוצאת.
אולי עדיף שאני פשוט אגיד: סוף סוף! או משהו כזה, לא?"
הכל היה רחוק מאוד ממני, לא שמעתי כלום. לא שמעתי את הקול שלה,
לא הרגשתי את הרטט של הפלאפון שהתכוונתי לכבות. הבטתי בשיער
הארוך שלה, בעיניים השמחות האלה. היא כל הזמן חייכה.

מאז תאונת הדרכים היא כבר לא עצמה. בביה"ח פגשתי את אבא שלה
והוא נראה דואג ועצוב.
"שלום," אמרתי לו, מנסה להיראות תמים. "שמעתי עליך הרבה." (לא
היה לו מושג מה זה אומר)
"אתה זה שהוציא אותה מהאוטו אחרי ההתנגשות?" הוא שאל מיד.
"וואו, אני כל כך מודה לך, אני פשוט לא מאמין שזה קרה... זה
הכל פשוט..."
"לא," קטעתי אותו. לא רציתי שום תודה ממנו, לא רציתי להסתכל
עליו יותר. אולי ראיתי מספיק בשניות האלה.
"זה היה עידו. הנה הוא, שם." הצבעתי על עידו.
לא.

נכנסתי לחדר.
"לא ראיתי אותך מאז השיעור," היא זרקה לאוויר. הבטתי בה במבט
שואל והיא החזירה לי מבט. היא העבירה אותו לכיוון השידה שלידה,
עליה היה מונח ספר קטן.
פתחתי אותו. זה היה היומן שלה וזה היה בשבילי.

"למה ציפורים פתאום מופיעות בכל פעם שאני בוכה?

אני מסתכלת עליך ואני רואה אותך כל הזמן. אני זוכרת אותך. זה
לא נראה ככה, אבל אתה שם, אצלי. אתמול פתחתי את המחברת שלי
בתנ"ך, הייתי צריכה לסכם את החומר של השנה שעברה. פתאום ראיתי
בראש הדף: "סוד כמוס לפרה ולסוס - אל תגלי, אבל אני אוהב
אותך."

אתה זוכר?
גם אני. גם אני..."