אמרו שאין לי כשרון. ככה אמרו לי. בלי בושה. "כשרון לא צומח על
עצים," ככה הם אמרו לי, "ופואנטות לא גדלות בפרדס." זה נתן לי
רעיון טוב דווקא. הלכתי לארנסט, הירקן שלי.
"ארני," ככה קראתי לו כמו סחבק, אבל בטון הכי ספרותי שאפשר,
"ארני אתה זכית בפרס נובל לספרות. תגיד לי, מה הסוד שלך?" ארני
הסתכל עליי עם העין החצי עצומה שלו, מבט כזה שבודק אותך
טוב-טוב. "מי אתה בכלל, חתיכת מלפפון חמוץ!" איזו קללה
ספרותית, איזה תחביר, איזה מסר. רק ארני יודע לקלל ככה. "לא,
ברצינות ארני, תעשה ג'סטה לקולגה," ככה ביקשתי יפה. ארני הסתכל
עליי שוב, ואני הבנתי את הרמז. הוצאתי שטר של חמישים ונתתי לו.
הוא לקח וירק לי על היד. "יאללה בסדר, בוא, אבל זה רק פעם אחת,
אחר-כך תסתדר לבד."
הוא ניגש לקיר האחורי של המחסן, והקיש עליו פעמיים. דלת רחבה
בצורת ספר נפתחה. "זה המחסן האמיתי שלי," הוא הסביר, "עכשיו
תחזיק חזק את הארגז."
יצאתי משם עם סחורה, אימ-אימא של סחורה. שני קילו של פיסטוקי
פואנטות, כאלה שמתפצחים בצליל ברור בפה; ארבעה אבטיחי עלילה,
שמספיקים לנובלה ארוכה או רומן קצר; בערך עשרים כרובי דמות,
ליצירת עומק; וממרח תמרים ופטרוזיליה להעשרת העלילה. וגם כל
מיני תבלינים וקישוטים, אם אני רוצה בסוף להוסיף צבע. אבל בדרך
הביתה על האופניים, הארגז נפל וכל הדברים נשפכו על הרצפה,
ובגלל זה, אבל רק בגלל זה, הסיפורים שלי הם משעממים, בנאליים,
ולא נגמ |