וזה החופש האחרון, מפחדת להודות בכך, אך נדמה שהאחרון בהחלט.
הייתי רוצה שיהיה אחרון חביב, אך מסתבר שזה ממש לא המצב, נו
טוב, אז לפחות לא עכשיו, אבל נשאר לי עוד קצת זמן.
אני עומדת זקופה עם הפנים ישר ואני לא רואה כלום, פשוט שום
דבר, אפילו אין לזה צבע, ופתאום הכל מרגיש לי סתמי וזול, כאילו
שאין כבר למה לחכות ובשביל מה להיות.
פתאום דברים שעד היום לא היו לי, חסרים לי מאוד.
פתאום נהיה לי חשק לאכול משהו שאף פעם לא טעמתי, משהו שעד היום
הסתדרתי בלעדיו ופתאום אני ממש מרגישה צורך בו.
בחיים לא הרגשתי ככה. זה כמו להתגעגע למישהו או למשהו שאף פעם
לא הכרת לפני, להרגיש בחסרונו של דבר שמעולם לא היה שייך לך,
ולבכות, לבכות בלי סיבה מיוחדת, לבכות כדי לנסות לשחרר משהו
מהלב, משהו שלא ברור אם נמצא שם בכלל, ואולי לבכות מגעגועים
לדבר מה שלא עזב מעולם, כך שאינו יכול לחזור אלי עוד.
פתאום אין כבר מה שיעצור אותי כלואה בפנים, פתאום אני מרשה
לעצמי, מרשה לעצמי לכאוב, לבכות, לצעוק, לזעוק, פתאום כבר לא
איכפת לי שישמעו אותי, כבר רוצה שישמעו אותי. אולי הם יוכלו
להסביר לי מה לא בסדר איתי, כי אני- לי באמת שאין מושג, אני לא
יודעת למה אני ככה, פשוט יודעת שככה זה.

"את פשוט רוצה מישהו, זה הכל!"
"לא, זה ממש לא זה. זאת אומרת זה גם, זה לא רק... זה הכל!"
"די... זה יעבור. גם אני עברתי תקופות קשות, זאת רק תקופה."
"אבל לא טוב לי, אני לא נהנית. כן, אני נהנית כשיוצאים לבלות,
אבל לא באמת טוב לי. ההרגשה הכללית היא לא... את לא מבינה".  

"מבינה."
"את לא. איך תביני? איך תביני אם אני לא מבינה?"

הלילות הפכו סגולים, כאילו בשבילי. אני אוהבת סגול, כולם
יודעים. השמיים בגינה נהיו סגולים פתאום, אבל אני חושבת שזה רק
עוד ניסיון לנחם אותי או לנסות לספק אותי... לא... זה ממש לא
קרוב ללעזור לי, ממש לא יעזור, ואם זה לא אז מה כן....ב אמת לא
יודעת, מה כן?

"מה יש לך את בדיכאון?"
"לא זה לא חשוב"
"מה לא חשוב? מה הפרצוף החמוץ הזה?"
"עזבי את זה. ממש לא בא לי לפתוח את זה עכשיו. לא רוצה להרוס
לך ת'יום הולדת"
"ספרי לי, נו... אני לא אעזוב אותך את שומעת. את אף פעם לא
משתפת אותי."

אז ישבתי לי על הדשא מזרחית, בכיתי ופרקתי. העניים נהיו עוד
יותר ירוקות, השפתיים- עוד יותר עבות, ככה זה שאני בוכה. ומנסה
להסביר, מנסה לתרץ, אבל משקרת, כי אני לא באמת יודעת את האמת
אז ככה שאין לי ברירה. והן, יושבות ומסתכלות עלי, באמת
שמקשיבות, רחוקות כל כך ממני, לא יכולות להבין רגשות שהן לא
מכירות. אז משליכים את זה קצת על אהבה, קצת על בדידות, מרחמות
דווקא שממש לא צריך, גורמות לי להרגיש רק רע יותר מבלי
להתכוון.
מברברת על אנרגיות חיוביות, מקשקשת קלישאות על עתיד בצבע בהיר
יותר, רק שהיא, אפילו לעצמה לא מאמינה.
מבינה? לא, בכלל לא.
יעבור אני חושבת, לא חושבת- מקווה שיעבור, יותר רע כבר באמת
שלא יכול להיות. כשאין כלום אין גם מה להפסיד, אבל בינתיים אני
גם לא ממש מרוויחה כלום, רק זיכרון מוזר.

"מה המצב?
אני מאוד נהנה כאן.... איך זה השמש הארצית  שלנו?
חושב עליך."

ואין לי יותר מזה, אין לי כלום יותר, אבל אני רוצה.