טאבה לא הייתה במיטבה באותו יום. קירותיו החיצוניים של בית
המלון נראו כאילו התייבשו מן החום, היה חם מאוד ואפשר היה
לשמוע את קולות הילדים הישראלים צוחקים בבריכה. אשי צעד במעלה
המדרגות המובילות אל דלת הכניסה של הילטון טאבה, השוער מכיר
אותו כבר מזמן, הוא נותן לו להיכנס בלי לשאול יותר מדי שאלות.
אשי מתחיל לצעוד אל הדלת המובילה אל הבריכה כאשר חירם קולט
אותו ממקומו ליד דלפק הקבלה וניגש אליו: "היי אשי אתה בא למטה
למשחק? יש לי משהו בשבילך". "עוד מעט חירם, בסדר? מיקה מחכה לי
ליד הבריכה אני כבר חוזר ביחד איתה". "כן, בטח"  אומר חירם,
העברית שלו מצוינת "אני אחכה לך ליד השולחן". ילדה קטנה צועקת
לאימה להביט בה ואז קופצת אל הבריכה, מים ניתזים על הנופשים אך
רק לאשי זה מפריע כיוון שהוא היחידי שאינו בבגד ים, הוא מביט
בספיראלות שנוצרו סביב הילדה בזמן שהוא מחכך את ידו בכתם המים
שנוצר על חולצתו בניסיון לא מוצלח במיוחד לייבשה. אצבעותיו
זזות כל הזמן, עדות לאדם שידיו שהו יותר מדי בטבעות האלומיניום
של הסייבר ספייס. הוא כל כך מתגעגע לתבניות המידע הצפות של
המציאות המדומה, הייתה ערכת התחברות במלון אולם התעריף לשעה
היה גבוה מדי בשביל אשי, היא התאימה לנופשים שרצו לבדוק למה
כרטיס האשראי שלהם עושה להם בעיות בצ'ק אאוט או לילדים שרצו
לשחק ב"מתקפת הרובוטים ממאדים", לא להאקר לשעבר שרוצה לחוש שוב
את האורגזמה הלא קונבנציונאלית של חדירה לתוך מערכת מידע
מוצפנת של תאגיד או ארגון ממשלתי ולצאת משם עם שלל שלעיתים
שווה הרבה כסף ופעמים אחרות אינו שווה דבר מלבד ההנאה בידיעה
שדבר אינו עומד בפניו. מיקה ישבה לה על כיסא נוח
בביקיני-חוטיני זעיר שהבליט את כל מה שרק היה לה לתת והיה לה
הרבה. על עיניה נחו זוג משקפי שמש כסופות והיא קראה במגזין
נשים. אשי מתיישב לידה, מוציא מידיה את המגזין ורוכן לנשק
אותה, מיקה נרתעת אחורה ואשי מבין שמשהו לא בסדר. הוא חש כי כל
יושבי המלון מביטים ובזים לו, אין דבר מביך יותר מחברה שלך
הבורחת מנשיקתך בפומבי. "אנחנו צריכים לדבר" היא אמרה בקול שלא
מצא חן בעיניו. "עשיתי משהו לא בסדר?" הוא שואל, מנסה להסתיר
את כעסו. "לא בדיוק, פשוט... אני לא יכולה להמשיך ככה, אני לא
יכולה להמשיך לבוא לבקר אותך בחושות של הבדואים, נמאס לי להגיע
לסיני כל כמה חודשים רק כדי לראות אותך לסוף שבוע ואז לחזור
לבדידות שלי בבית, זה צריך להיגמר". אשי נאנח, הוא מרגיש כאב
ראש ענקי מתקרב. "את יודעת שאני לא יכול לחזור לארץ, את מבינה
שאז במקום לבוא לבקר אותי בסיני את תבקרי אותי בכלא?! את יודעת
שבשמחה הייתי חוזר איתך לארה"ב או אפילו לאירופה אבל הם יסגירו
אותי, תקשיבי... אני חייב להישאר במצרים אבל אני אוהב אותך".
"אז בוא ניסע לדרום אמריקה" היא אמרה והוא מייד התעצבן "כבר
הסברתי לך 200 פעם שאני לא יכול לחזור לדרום אמריקה! מרסלו
רוצה את הראש שלי!". "זאת לא אשמתי, אני לא יכולה להמשיך לנהל
קשר עם אחראי נרגילות, אני צריכה משהו חדש". "אז למה באת
בכלל?". "היית מעדיף שאגמור איתך בטלפון? תקשיב, אשי אתה יודע
מה אני מרגישה כלפיך אבל לכל הרוחות אני צריכה גבר אמיתי. גבר
אמיתי היה מתגבר על הפחד שלו ממרסלו ונוסע איתי לדרום אמריקה".
בזמן שדיברה זזה העין הביונית שלה ועקבה אחרי המציל השרירי
שפסע לצד שפת הבריכה. הוריה קנו לה את השתל המבהיל הזה כאשר
הייתה בת 15 בתור מתנת יום הולדת. היא הייתה מסוגלת להביט לשני
צדדים שונים בו זמנית. אשי מעולם לא הבין איך הוריה הציעו לה
בקלות כזאת לוותר על העין האמיתית שלה, העין שקיבלה מהם. "הגיע
הזמן שתלך" היא אמרה ואשי לא התעכב, הוא קם בלא לומר דבר וחזר
אל הלובי.

כבר שלוש שנים הוא כאן בסיני, עובד בתור אחראי על הנרגילות
באחת מחושות התיירים של הבדואים, לעולם אינו נכנס כמובן לתוך
מצרים עצמה, אם השלטונות יעלו עליו הוא אבוד. בחושות הוא פוגש
בעיקר ישראלים, כל כך הרבה ישראלים יש שם עד שהבדואים עצמם כבר
מדברים בעיקר עברית. כל יום הוא צופה בנערים ישראלים יושבים עם
ג'וינטים מחשיש שהוא גידל ונערות בנות 16 מאבדות את בתוליהן
באוהלים שהוא עזר להקים ואז הם חוזרים לישראל והוא לא יכול
לבוא איתם, מבוקש לחקירה. הוא התגעגע לתל אביב, לפאבים שלה,
למועדונים, לסמים, לאורגיות עם החברות של מיקה. אבל בעיקר הוא
התגעגע לסייבר ספייס. היופי בסייבר ספייס הוא שזה מעולם לא
שינה איפה אתה נמצא, אם אתה בתל אביב או בלונדון, פאריז או ניו
יורק ברגע שאתה מניח את משקפי המציאות המדומה על עיניך ואת
טבעות האלומיניום על האצבעות אתה נמצא בעולם הקסום של המידע
החי, חי באיזשהו אופן לא מוסבר. אשי היה מאלה שברגע שהיו
מחוברים דבר לא היה מפריע להם להמשיך במעשיהם במשך שעות, פעמים
רבות היה יוצא משם לאחר חצי יממה שלמה של שיטוט בין תבניות
הקבצים של הרשת, שלפוחיתו מפוצצת והוא היה רץ לשירותים ומתרוקן
בכאבים, כאבים מהנים שכאלה. אשי היה מכור.

הוא חש התכווצויות בבטן. כאשר מיקה סיפרה לו ששכרה חדר במלון
הוא כבר תכנן עליהם מבלים סוף שבוע שלם במיטה ובבריכה אך
המציאות בעטה לו בפנים והוא השתרך כזומבי אל חדר המשחקים
שלמטה, הוא אמור לדבר עם חירם, זה לא זמן טוב אז הוא ייאמר לו
את זה ויחזור לאוהל שלו במדבר.

"מה קרה לך?" שואל חירם מייד כאשר הוא רואה אותו "איפה מיקה?
היא לא רצתה לבוא?". אשי נופל על הכיסא, ילדים סביבו מרעישים
עם מכונות המציאות המדומה היקרות של בית המלון ורעש של מקלות
סנוקר מכים בכדורים. "היא זרקה אותי חירם, מיקה זרקה אותי, היא
לא יכולה להמשיך עם הקשר הזה יותר...". "טוב אתה לא יכול כל כך
להאשים אותה" אומר חירם "אתה צריך להבין את המצב בוא היא
נמצאת, בכל זאת אתה פושע מבוקש על ידי האינטרפול" דבריו של
חירם אכזריים אך נכונים, אי אפשר להאשים את מיקה. "בוא שחק
איתי קצת סנוקר" הוא אומר ומתחיל לסדר את הכדורים. "אני לא
יכול לשחק עכשיו חירם". "אתה יכול, יש לי משהו לספר לך שישפר
לך את המצב רוח". "מה זה?". "שמעת פעם על אמריקאי בשם ויק
אוליירי?". "כמובן ששמע... למה אתה שואל?" חירם מחייך, הוא
מתכופף ומכה בכדור.

"אז, אדון אשי לווינסון, הבנתי שזאת הפעם הראשונה שלך בנמל"
אומר אוליירי. האנגלית של אשי וחירם די טובה לא רק תיירים
ישראלים מגיעים לטאבה. "כן, אני מעולם לא הייתי צריך לבוא
לכאן" הוא אומר ברעד. "אל תפחד מהמשטרה, הם לא עושים בדיקות על
היאכטה שלי, אחד היתרונות שלי כאיש עשיר" אוליירי מדליק סיגר,
פניו מכוסות זקן לבן ובגדיו לבנים גם הם, יש לו שן זהב ונראה
שהוא אחד מאותם מיושנים בנוגע לעניין ההשתלות. אשי כיבד את זה,
הייתה לו המון הערכה לאנשים שלא נסחפו עם אופנת השתלים
הביונים. "חירם סיפר לי שאתה האקר מוכשר מאוד, כל כך מוכשר עד
שהצלחת לעצבן הרבה מאוד אנשים". אשי מהנהן ואינו אומר דבר.
"אני זקוק למישהו כמוך לעבודה מסוימת". "אדון אוליירי, סלח לי
שאני שואל... אבל למה איש עשיר ומצליח כמוך זקוק לשירותו של
פושע נמלט כמוני? אני בטוח שלא חסרים המון אנשים מאוד
נקיים...". "דווקא בגלל שאתה נמלט מכל העולם" קטע אותו אוליירי
"דווקא בגלל שאין לך מה להפסיד אני צריך אותך".

צבע אדום מאיים עמד בשמיים, השמש של מצרים היא שמש אפריקנית,
גם בסיני. נהג המונית שהסיע אותם לנמל כמעט עשה תאונה כאשר
סונוור לרגע, המכונית השנייה חלפה לידם ואשי ראה בתוכה ילד
מחייך. כאן ,במדבר, תאונת דרכים יכולה להוות גירוי מרתק ביותר
עבורו. "למרות שאני המלצתי עליך אני חושב שלא כדאי שתיקח את
העבודה הזאת" אומר חירם "לא ידעתי שזה מה שהוא מתכנן. זה נראה
לי מסריח". "אדון חירם, לא יפה לדבר לידי בשפה שאני לא מבין"
אומר אוליירי "אז מה אתה חושב אדון אשי?". אשי מבולבל "לא ממש
הבנתי בדיוק מה אתה צריך, אתה רוצה שאני... ז"א... אהיה כמו
בינה מלאכותית?". "לא, כמובן שלא. בינה מלאכותית היא מלאכותית,
אתה אמיתי". "כן אבל... אתה רוצה שאהיה בינה ללא גוף, אתה אמרת
את זה, לחיות בתוך הסייבר ספייס". "תראה אדון אשי זה מאוד
פשוט, אני זקוק למישהו שיציג בפני העולם את החזון שלי, החזון
שלי ולפיו מיליוני בני אדם ינטשו את כלא הגוף שלהם ויעברו לגור
בסייבר ספייס ואני רוצה שהראשון שייקח בכך חלק יהיה מישהו
שמבין את הסייבר ספייס לעומק, מישהו שחי את המרחב הווירטואלי,
כמוך. אלו הם חיי נצח נהדרים מלאים בהפתעות ". "כן" אומר חירם
"עד שמישהו ינתק את הזרם". אוליירי מתגונן: "לפי איך שאני רואה
את זה ביום שבו ינותק הסייבר ספייס זה יהיה היום שהאנושות כבר
לא תהיה משהו שאנחנו רוצים חלק בו, סוף הציוויליזציה". "אז מה
אני צריך לעשות?" שואל אשי וחירם מייד קופץ ממקומו "אל תעשה את
זה, אתה מטורף? הוא רוצה לנתק את התודעה שלך מהגוף, אתה עלול
למות!". "מה כבר יש לי להפסיד?" שואל אשי ברוגע "הוא צודק, אני
תקוע לכל החיים שלי במצרים, אין לי כסף, החברה שלי עזבה
אותי... מה יש לי להפסיד?". "תחשוב על כל הכסף שתרוויח" אומר
אוליירי "זה רק לכמה שעות ואחר כך אם תחליט להמשיך לעבוד אצלי
תוכל לעשות סכומי כסף שמעולם לא חלמת עליהם ואם לא תרצה אקח
אותך לכל נמל שרק תרצה לרדת בו, בכל מקרה אתה מרוויח אדון אשי
לווינסון"

אשי עזב את ישראל בגיל 24, היה לו עבר כאחד הפורצים החשובים
ביותר ביחידת ההאקרים של צה"ל, הוצע לו להישאר למען קריירה
צבאית אולם זה לא קסם לו, לאחר הצבא השלים תואר בפילוסופיה
למרות שלא היה מושג למה ואז הוא ומיקה נטשו לארה"ב בניסיון
להצליח בתעשיית המוזיקה. מיקה הייתה זמרת בחסד אולם אשי לא היה
מוזיקאי, הוא היה יוצר מוזיקה מדגימות אלקטרוניות שהיה מוצא
בשיטוטו ברחבי הסייבר ספייס. הם הופיעו לא מעט וגם התחילו ממש
להרוויח כסף. אשי ומיקה מצאו עצמם שוחים בכסף, סמים, אורגיות
ונשבעו שלא יחזרו לישראל לעולם. למען האמת היה באמריקה משהו
מפחיד, נראה כאילו המעמד בינוני כולו עבר מוטאציה: אנשים שמנים
בצורה לא פרופורציונאלית, נשים וילדים עם שיער פנים, מערכות
שיניים לא סדירות והתקפי מאניה דפרסיה שכבר מזמן הפכו להיות
חלק בלתי נפרד מהחיים. האשמה כמובן נפלה על כמויות הג'אנק פוד,
אלכוהול, קפאין וניקוטין העצומות שצורך האמריקאי הממוצע אך איש
לא חשב ולו לרגע אחד שמשהו חייב להשתנות. גם ברחובות בהם
הסתובבו אשי ומיקה, הרחובות ה"נאורים" כביכול שבהם פסעו
מוזיקאים, שחקנים וסוחרי סמים היו אנשים בעלי מראה עוכר שלווה
- הפרוטזות האלקטרוניות שהיו אופנה מקובלת בכל העולם קיבלו
מימד חדש לחלוטין בארה"ב. האמריקאים לא כיסו את שתליהם בעור
סינטטי אלה השאירו אותם חשופים, לעתים אף היו מוותרים על מכשור
שנועד להשתיק את הרעש שהקימו השתלים בפעולתם. ממש כאופנוענים
כבדים הרוצים שכל העיר תשמע את צינור הפלטה שלהם. אשי נחרד בכל
פעם שחזה בזה או אחר מתהדרים ביד או רגל עשויות מתכת ,דמויות
שלד ובעיניים עשויות כרום ואין מעטה עין מזויף מעליהן להסתירן.
פעם אחת בזמן אורגיית ענק בביתו של מפיק אירועים מקומי גילה
אשי לחרדתו יד מתכת מלטפת את ירכו, הוא מצא את מיקה בין ההמון,
לקח אותה לדירתם ויחד החליטו שהגיע הזמן לעבור לאירופה. אלא
שמשהו קרה, בבוקר לפני טיסתם, כאשר עדיין ישנו במיטתם ומזוודתם
ארוזה פרצו פנימה בלשי האינטרפול ועצרו אותם. רק אז גילתה מיקה
במה עוד עסק אשי מלבד מוזיקה אלקטרונית: פריצות לבנקים באירופה
דרך הסייבר ספייס וריקון חשבונותיהם של לקוחות הבנק. היא
שוחררה, בדיקה במכונת אמת העלתה שהיא לא ידעה דבר וכמובן חזרה
מייד לבית הוריה ברמת השרון. אשי נשאר במעצר, אך לא לזמן רב,
פושע בשם מרסלו אשר ישב עימו בתא נעזר בו כדי לברוח, השניים
ברחו יחד לקולומביה ואף דיברו על שותפות אלא שמרסלו לא נהנה מן
הרעיון לזמן רב, יום אחד גילה שכל חסכונותיו נעלמו כלא היו.
וכך גם אשי.

אוליירי שילם לחירם את דמי התיווך שלו והמאבטחים ליוו אותו
החוצה מן היאכטה. המעבדה של אוליירי שכנה בתוך היאכטה הענקית,
אשי נדהם מן המחשבה שאוליירי הגיע לכאן עם כל הציוד בידיעה
ברורה שהוא ימצא אדם מתאים שגם יסכים לתפקיד. הים התיכון היה
רגוע אותו יום. כאשר הביט במשקפת של אוליירי הצליח אשי לראות
די בבירור את חופי תל אביב, ילדים משתוללים ובחורות בביקיני
זעיר נמרחות בשמן. הגעגועים אוכלים אותו לאט, לאט. "החזון שלי"
אומר אוליירי בזמן שמחברים את האלקטרודות לראשו של אשי "החזון
שלי מלא בבינות אנושיות חסרות גוף המשוטטות בעולם הענק שאני
אבנה להם, חשוב על כך: מתקני שעשועים, סקס בכל פינה, מסיבות
ענק והכל יציר מחשב, אף אחד לא צריך לטרוח להזמין את הקייטרינג
או לנקות את כתמי היין מהרצפה, עולם מושלם". "אז אתה בעצם עושה
מזה כסף". "כמובן" אומר אוליירי "אני בעל תאגיד ענק, אין עצם
אחת בגופי שאינה קפיטליסטית, את העולם שבפנים אני אבנה בכוחות
עצמי, אני יוצא מנקודת הנחה שהנוטשים לא יהססו להעביר לידי את
כל רכושם, הרי מה יעשו בו בעולם שמעבר, חשוב על בעיית פיצוץ
האוכלוסין, הקנדים לדוגמא ישתגעו על זה, עכשיו כאשר אין להם
מספיק אוכל להשביע כמות עצומה כל כך של אזרחים". אחד מעובדי
המעבדה מזריק לאשי משהו "זה ירדים אותך" הוא אומר וכמעט מייד
אשי מאבד את הכרתו, כאשר התעורר כבר היה חלק בלתי נפרד מן
הסייבר ספייס. השיטוט בסייבר ספייס תמיד נתן הרגשה של ריחוף
אולם אשי לא חש רק מרחף אלא כשולט על הסייבר ספייס, הוא שחה לו
במשך שעות בתוך העולם המדומה, שייטים נוספים ריחפו סביבו, כל
אחד מהם מיוצג בידי אייקון אחר שבחר לעצמו, חלקם היו סוסים או
מטוסים, אחרים הופיעו בתור השחקן, כוכב הפופ או הדוגמנית
האהובה עליהם, אשי ריחף בתור רומח ועליו דגל סגול קטן, סמלו של
התאגיד "אוליירי אלקטרוניקס", הוא הניח שאוליירי ירשה לו לשנות
את האייקון אך אפשר לחכות לאחר כך.  הוא שוטט בין אתרי משחקים,
בבתי קפה וריטואלים בהם ישבו גולשים משועממים, לוגמים קפה
מדומה ששלח מידע למסכת הראש של המשתמש ומוחו יצר את האותות
החשמליים הנחוצים אולם טעמו של קפה וירטואלי לעולם לא יהיה כמו
טעמו של קפה אמיתי, תובנה זאת חדרה לראשו של אשי והוא הבין שלא
יוכל לעשות זאת למשך זמן רב, עליו לחזור אל גופו הנמצא כעת
בהקפאה ולעזוב את הפרויקט. הפריעה לו במיוחד העובדה שהדברים לא
באמת גרמו לו להנאה אלא רק להבנה שהוא אמור להנות. הוא נזכר
בתוכנית שראה פעם בטלוויזיה על פיזיולוגיה, הציגו שם אנשים אשר
נפגעו בעמוד השדרה, נאמר בתכנית כי ככל שהפגיעה הייתה גבוהה
יותר בעמוד השדרה כך האדם היה נתון פחות ופחות לריגושים.
האנשים במצבים הקשים ביותר אמרו שלפעמים הם יודעים שהם אמורים
לכעוס אבל הם לא לגמרי מרגישים את זה. כמובן, אדם ללא גוף, ללא
מערכת עצבים היקפית אינו מסוגל לחוש עירור ריגושי, אבל הרי
אוליירי כבר אמור לדעת את זה לא? אם הוא עשה שיעורי בית לפני
שהתחיל להתעסק עם העברת תודעתם של אנשים מן הגוף למחשב הוא
אמור להבין שתושבי המרחב הווירטואלי שלו לא יוכלו להנות מן
העולם שיבנה להם. אשי מחליט לחזור אל המחשב, הוא מרחף בין מבני
תאגידים מדומים בהם שכנו מסדי הנתונים סביבן שוטטו להן יחידות
האבטחה הוירטואליות, אשי הניח שעכשיו בתור ישות המבינה את
הסייבר ספייס לעומקו והיא חלק ממנו ממש כמו בינה מלאכותית הוא
יוכל ביתר קלות לחדור למסדי הנתונים אולם מצד שני אם יתפסו
אותו יחידות האבטחה מה יקרה לו? בתור האקר הדבר הנורא ביותר
שיכול היה לקרות זה שהמחשב שלו יחטוף וירוס, חברות המחשבים כבר
מזמן ייצרו את ערכות ההתחברות שלהם כך שאיש לא יוכל לגרום
למסכת הראש לייצר אותות חשמל קטלניים, אנשים כבר נרצחו כך בעבר
ולכן שמו דגש מאוד חזק על כך ביצירת הדגמים החדשים אולם בתור
ישות וירטואלית ללא גוף, אם יחוסל תאבד תודעתו לנצח והוא ימות.
לאחר מספר שעות שוטטות הוא חזר אל המחשב ממנו יצא, לקח לו מספר
רגעים עד שהצליח למצוא בין מסדי הנתונים את הקובץ האחראי על
הפעלת המצלמה וכאשר הפעיל אותו הוא ראה את גופו שלו יושב מול
המחשב, מחייך. "חיכיתי לך" אמר לו גופו שלו ואשי הבין שמשהו
השתבש בדרך.

אשי ידע שהוא אמור לפחד מן המראה המורבידי של גופו שלו, שאמור
להיות חסר תודעה, יושב מול המחשב ומחייך אליו אך הוא כמובן לא
חש את הפחד באמת, כפי שלא חש יותר געגועים למיקה או את ההנאה
שבשוטטות. "אל תדאג אשי" אמר הזומבי אשי "זה אני אוליירי".
"אני לא מבין..." אמר אשי, קולו שבקע מן הרמקולים היה דק וקר,
קול מסונתז ממש כמו הצלילים שניגן עם מיקה. "אין יותר מדי מה
להבין" אמר אשיאוליירי "אני אדם זקן, הניתוחים החזיקו אותי
בחיים כבר הרבה מאוד זמן, אל תשכח שאני חי מתקופתו של ביל
גייטס שכולם משווים אותי אליו, אומרים שאני היחידי שמשתווה אל
אותו גאון אבל אני לא רוצה להשתוות אני רוצה להתעלות ואת זה לא
אוכל לעשות בשנים שנותרו לי, לא בגוף שלי, הניתוחים כבר לא
יעזרו". "אז לקחת את הגוף שלי?" המילים היו אדישות בצורה
מורבידית, ביקורת קרה חסרת רגש וזעם כאילו לא נשדד ממנו גופו
שלו. "כן, לקחתי אותו, אני זקוק לחופשה מעצמי אדון אשי, חופשה
מהגוף שלי, אני צריך גוף צעיר ובריא של אדם שגם ככה זכויותיו
אינם שווים במיוחד בפני החוק וגם לא בעיני, חדירותיך דרך
תוכנות האבטחה שלי גרמו לי לנזק תדמיתי אדיר, נראה לי שכך אתה
משלם לי את חובך, בגופך". "אוליירי בבקשה תן לי לצאת, תן לי
לחזור לגוף שלי, העולם הזה ריק, אינני מסוגל לחוש הנאה אל תכלא
אותי כאן". "הו אדון אשי אל תדאג, אני לא אכלא אותך בסייבר
ספייס, יש לי רעיון בשבילך, אני אמנם לא אחזיר לך את גופך שאתה
הרי וויתרת עליו מרצונך ואני אינני מעוניין לחזור שוב על תהליך
ההעברה. אבל אני אתן לך את הגוף הזקן והמרופט שלי מה אתה
אומר?". אשי ידע שלו היה עכשיו בגופו בוודאי היה עט על אוליירי
ומנסה לחנוק אותו. "אתן לך את הכסף המגיע לך כמובן, אספק לך
זהות חדשה ואם רק תרצה תוכל להמשיך לעבוד בשבילי על הפרויקט,
להיכנס פנימה מדי פעם לנסות לפתח את האישות האנושית-וירטואלית
על מנת שתוכל גם לחוש ברגשות, אולי בסופו של דבר כן נצליח לסדר
חיים של הנאה בפנים מה אתה אומר? אולי כן תרצה לחיות לנצח. אני
בכל מקרה, זקוק לגוף שלך בינתיים, הריחוק שלו מן הערים
המפותחות יוצר את אחד הגופים היחידים כיום שהוא גם צעיר וגם
נקי מכימיקלים וסמים. שלמות כמעט". "אוליירי בבקשה אל תעשה לי
את זה". "אני מצטער אדון אשי, הדבר כבר נעשה."

כאשר אשי מתנתק מהסייבר ספייס לאחר השיטוטים הארוכים החיתול
שלו מלא בשתן, גופו הזקן אינו מצליח להתאפק למשך זמן רב. הוא
כבר התחיל להתרגל לעובדה שהוא זקן בן 30, חי מחשבון בנק שלא
ייגמר בימי חייו. כמה זמן עוד נשאר לו? עשר, חמש עשרה שנים?
הוא צריך לבזבז מילון דולר כל שנה רק כדי שאולי יצליח לגמור את
כל הכסף שהרוויח. תל אביב לא השתנתה, עדיין אותה עיר מלוכלכת
מלאת קסם עם הפאבים שלה שלא נחים לעולם ועם נערות הליווי אותן
ביקר באופן קבוע. את מיקה הוא ראה פעם אחת ברחוב, הוא ממש עמד
לידה והיא כמובן לא זיהתה אותו, היא חיבקה גבר אחר. אנשים
ברחוב לא זיהו אותו בתור ויק אוליירי כיוון שאוליירי מעולם לא
נחשף כל כך לתקשורת, תמיד היה זקן מתבודד שמשוטט בעולם ביאכטה
המפוארת שלו, הדוברים שלו הם אלו שעשו את כל העבודה. עכשיו כבר
לא היה אוליירי יותר. חברים בדרום אמריקה איתם יצר קשר סיפרו
לו בבהלה ששמעו שהוא נרצח, בירור קצת יותר מעמיק הבהיר את
העניין, אוליירי נסע לחופשה בדרום אמריקה וזוהה עלי ידי גנגסטר
מקומי בשם מרסלו בתור אשי לווינסון, ההאקר הישראלי שחייב לו
הרבה מאוד כסף, אשי הניח שאוליירי בטח הציע למרסלו הרבה מאוד
כסף תמורת חייו אולם מרסלו כבר שמע המון הבטחות כאלו בעבר. הבל
מכסה את חלונו של אשי בהילטון תל אביב, הוא מנקה אותו ומביט
מטה אל הרחוב. הוא נזכר במיקה השואלת אותו מדוע לא יעבוד
במחשבים אם הוא כל כך אוהב אותם, למה שלא יעבוד בשביל אחד
התאגידים האלו אשר הכלכלה האמריקאית שכנה אצלם בכיס. בלילה בו
דיברה על כך הם ישבו על מכסה המנוע שלו, מכוניתם עמדה על גבעה
קטנה ופניהם היו מכוונות אל העיר העצומה, עיניהן מתרכזות בשלט
ניאון ענק שעליו נכתב "אוליירי אלקטרוניקס", אולי הוא צריך
לעבוד בשבילם חשב אז, אולי. הוא מתגעגע אליה, לא הפסיק לחשוב
עליה, אך היא כמובן לא תרצה אותו בגופו החדש. הוא פותח בקבוק
וודקה ולוגם ממנו.  'סיפור עצוב' הוא חושב לעצמו, אבל לא נורא,
הוא חזר הביתה.