(במיתולוגיה ההודית קיימת אלוהות 1 לכל תכלית.
אין זו אלוהות נפרדת, כי אם התגלותו של האל ה- 1,
התגלמותו עלי אדמות בבשר.
לפני כ- 15,000 שנים, בשדה הקרב, ארג'ונה, הלוחם העליון, מסרב
לציית לאלוהים ולהילחם מול בני דודו, שחמסו את המלוכה ממנו
ומאחיו.
וקרישנה, אלוהים בכבודו ובעצמו, מסביר לו ש זו חובתו - וכי אין
לו כל ברירה אחרת, אלא למלא את תפקידו בהצגה הגדולה.)

לא לחדש אני בא, אלא לישן.
לא לשיר דבר שלא נאמר קודם לכן, אלא לזמר את אותו ניגון עתיק.
לא קדימה מועדות פני, אלא לאחור.
לא לעבר האופק, אלא לאותה נקודה ממנה הכל החל.
לא לאינסוף הגדול בו אוכל לשחות כמו לוויתן,
אלא לאינסוף הקטן בו הייתי בלתי נראה ובלתי מוחש,
אך בכל זאת הייתי.

אני הוא שיווה,
אני הוא המוחלט.
אני הוא קאלקין - הסוגר.
אני הוא מורוגון - אלוהי המלחמה.
אני הוא ארג'ונה - הלוחם העליון.

עידן אחר עידן,
כאשר נזנחים עקרונות הדת והכפירה משתלטת,
אז,
אני מופיע.

כמו הזמן מחריב העמים,
מוכן לקראת השעה המבשילה לעבר חורבנם,
הסופי,
המוחלט.

מכין את בימת ההיסטוריה,
לקראת סיבוב נוסף של גלגל הזמן,
לקראת גרסה חדשה, של אותה הצגה ישנה,
מרופטת ומקסימה, מזוהמת ומלאת הוד והדר,

שולף את כלי הנשק הקדושים,
אותם שם בידי אדוני, המוחלט,
קד קידה, מחייך את חיוכי המקסים,
העתיק,
ופוצח במחול החרבות.

הדם הניתז על בימת ההיסטוריה,
דם שחקנים הוא,
אינו אמיתי.
הנבלים והגיבורים,
דינם אחד -
ליפול על חרבי.
אינם מתים באמת.
חיים הם לעולם.
נגזר דינם עוד לפני שנולדו.
לנצח.