סבוני ירח מקפצים לי מול העיניים. ריח צמר-גפן טרי מחרחר באפי
ואני חושב שאני מתמסטל, אם בכלל נותרה בי טיפת יכולת מחשבה
לאחר שהוריתי למוחי לספוג ליטר JB (או שפשוט איבדתי את היכולת
להמשיך לספור אחרי ליטר אחד). בקבוק אלכוהול לחיטוי מפתה אותי
ללגום מן החיים, אבל איכשהו אני מצליח לעמוד בפני איבוד שפיות
מוחלט. רטט בכיסי מבשר לי על הודעה שהסלולרי שלי החליט שהוא
מקבל, אבל כף ידי מפספסת את הכיס ונכנסת היישר אל תוך תחתוניי
הרטובים מזיעה. זורק את הראש למטה, ושנייה לפני שאני נרדם
בתנוחת אוננות היא שואלת מהמיטה אם הכל בסדר. אני מעביר שטיפה
חפוזה על פרצופי הנמס בחום אוגוסט, מקדיש שנייה וחצי למחשבה על
נשמתי הנצרבת, ומחדיר מבט לעבר האיש הקטן שבעיניי. יריקה,
ניקוי אחריי. מדדה חזרה לחדר הנעים בסגלגלותו. אני מביט בה
ומעוות פרצופי לאות בחילה. "אתה בסדר?", היא שואלת. אני מהנהן,
פושט את חולצתי, תוהה מדוע אני לא יכול להשיל יחד איתה איזה
קילו או שניים, בשביל ההרגשה, ונוחת על המיטה בקול רעש גדול,
טומן פניי במצעי מלך האריות מצועצעים. היא מלטפת את שיערי
ובמהרה עוברת ללטף מוטציות אחרות בגופי. שנייה לפני שאני נרדם,
אני מוציא את הסלולרי מכיסי ומקבל את ההודעה.

"זה קל יותר בימים אלה, להתחיל הכל מחדש, איתך."

בשארית כוחותיי אני מחזיר מענה מינימליסטי ככל האפשר.

"חלום".

שולח את ההודעה, לא ממש סגור על למי. זה היה יכול להיות חלק
מסרט, אני חושב, צבעוני בדיוני ורומנטי. יד רכה ממשיכה ללטף
אותי.
איתך, מחרחר מוחי מחשבה אחרונה וגוסס אל תוך שינת דוב.

לבי פועם במהירות בלתי נסבלת. מוסיקת קיטש מתנגנת ברקע בעוד
אני שולח ידיי לעבר פניה של הבחורה היפה ביותר שראיתי מעולם.
אני מכיר את שפתיה זו השנה החמישית, אך זוהי הפעם הראשונה שאני
חווה את רכותן המטביעה. אני מלכלך אותה בריבת דמעות מתוקה
ומחבק את פניה הניצבות מולי ללא גוף.
"תפסיק לחלום עליי", היא מחייכת אלי.
"אני בזבזתי את כל ימיי לבד", אני בוכה חרישית, רועד בעודי
מדבר, "האמנתי שתצילי אותי."
"לך הפתרונים", היא אומרת ונושקת לי.

"אני חושבת שאני האנטי-תזה של עצמי", נטע מקרקרת סביב המראה.
"זה הגיוני", אני זורק מתוך הסדינים. "עצמך, את בטח לא."
כבר ארבעה לילות שדניאל לא מגיעה. אני מתחיל לחשוש שמא זהו סוף
הרומן. אולי הגיע הזמן? הנרפאתי לחלוטין?
"אם אני אוהבת את עצמי, אז חייב להיות בי קצת מעצמי. אתה לא
חושב?"
"בדיוק, אני לא חושב, נקודה."
נטע יפה. נטע חכמה. יש בה כל מה שאני צריך. נטע היא כנראה מארז
מהודר של וויטמינים. אבל אני שונא לקחת כדורים, זה גורם לי רק
להיות חולה יותר. אמא שלי דחפה לי הרבה אנטיביוטיקה כשהייתי
קטן, ואני לא חושב שזה עזר לה לעצב ילד בריא. לפחות לא בנפשו.
זה נכון, אני מסיק, אני לא יכול לשלוט בעצמי.
"אתה טיפש", היא מניפה אל על את החזייה הזוהרת שלה ומתירה
לשדיה לדגדג את פטמותיי. "טיפש סקסי", היא נושקת לי ומתכסה
בטימון השרמנטי. "מחר נעשה פיקניק", מכריזה.
אני עוזר לראשה למצוא את הדרך לחזה שלי. היא מניחה אותו שם,
רגילה לתנוחה, ומחייכת חיוך המפלל לאצבעותיי לפלוש לשיערה הרך.
היא עוצמת עינייה ואני מביט בה, חשופה אל מולי, פגיעה כמו
ארנבון קטן בשדה מוקשים אכזרי שיצרו מוחות מעוותים שוחרי מלחמה
וכאב. זה לא מגיע לה.
"על מה אתה חושב?" תמיד היה לה תזמון מדהים.
"על החללית שלי", אני עונה ללא היסוס.
"יש לך חללית? ואף פעם לא הראית לי אותה?"
"אסור לי. זה ב'ש."
"בשביל מי אתה עובד?"
"אסור לי..."
"אהה, הבנתי אותך", היא עושה פרצוף מתעניין. "ומה בדיוק אתה...
עושה... עם החללית הזאת?"
"מציל את העולם כמובן."
"ממה?"
"אבטלה, אלימות, חוסר איזון אקולוגי, גרבילים הפולשים לכדוה"א,
חסר ממה?"
"אם ככה, אתה בטח קורס מרוב עבודה. איך אתה מצליח לשלב את זה
ביני לבין העבודה בבורסה לבין לימודי תואר שני?"
"אז זהו, שאני לא באמת עובד בבורסה..."
"יפה לך. ספר לי סיפורי גבורה על איך אתה מציל את העולם, גיבור
שלי."
"לא עכשיו. אני עייף."
"טוב. תחלום עליי?", היא שואלת במבט מצפה. נטע מעולם לא הפסיקה
להיאחז בסיפורי אגדות.
"כן", אני אומר ומחייך. אני נושק לה על מצחה ומחקה אותה בעוד
היא מתקפלת למצב כפית, עד אשר שנינו מחובקים אל עבר שקיעת
עפעפיי הכבדים. היא נרדמת מהר, ואני מחכה לדניאל.

"את לא מבינה", אני מנענע ראשי אנה ואנה. "איתך, מעולם לא
הרגשתי טוב יותר."
"אני מוחמאת," היא מסמיקה, "אבל לא בשביל זה אני פה."
"אני יודע."
"אתה קרוב מאוד", היא מדגדגת את אוזני בלחישתה. "רק עוד קצת."
"אל תלכי..."

לחמים, גבינות, ירקות, נקניקים. ריח של עוף מכובס. מסטיקים,
בייגלה ואישה שאומרת ששלה הכי טעימים ומזמינה אותי לוודא זאת.
תור ענקי שבסופו לא מחלקים שום דבר, ואני פה רק בשביל שוקולד.
מסתובב בין המדפים הענקיים הנישאים מעליי, ארובות מזון
המדגדגות את כפות רגליו של אלוהים, עובר את מוצרי החלב ואת
שביל המתוקים, ואין שוקולד. לא שואל איפה יש, אני לא מהשואלים.
עושה עוד סיבוב. שוקולד - אין.

נערות ליווי מציפות את הרחוב. לאן שלא אסתכל, בכל קרן סמטה
עומדת לה אחת. הנה שם, מימין, היא נכנסת לתוך מכונית מהודרת
כחולה, עוד מעט תמצוץ את איבר מינו של איזה סמנכ"ל של איזו
חברה גדולה וידועה. וגם משמאל, ממש שם, מעשנת סיגריה ומחכה
ללקוח שיעלה את הרווח שלה ל-200% במדוייק בהשוואה לאתמול. וגם
המכוערת ממול, ליד מעבר החצייה. מבוגרת, בטח מנוסה מאוד. אני
מאולץ להיות במרכז מעגל הזונות, הן חוסמות את דרכי ב-360
מעלות. אין לי ברירה. מתחיל לרוץ.

מתנשם בכבדות, מדליק סיגריה. הכורסה קרה ומנוכרת, ובטלוויזיה
רצה לה רצועת תכניות מציאות המותאמת במיוחד לשעה המאוחרת. אני
שואף שאכטות בקצב מהיר, ידי רועדת , אפר מתפזר על כל גופי
המפרכס, עוויתות בעיניים מרוב עשן מהול בשנאה, דמעות מתחילות
לזלוג במורד לחיי. מישהו אומר למישהי שהיא לא עוברת את השלב
הבא. מבעד למסך המציאות, אני חושב לעצמי שהיא דווקא חמודה,
ומקנח את האף משאריות של שחורים. כבר מזמן לא הרגשתי רחוק כל
כך מעצמי. אני מפרכס בפעם האחרונה ומת.

מתעורר שטוף זיעה, לבדי במיטה. באיטיות מעיקה אני מוריד רגליי
לרצפה הקרה ומלכך בלשוני, טועם את הטעם המר והדביק של בוקר
מהביל. כפכף אחד, שני, איפה השלישי? אה, לא צריך אחד כזה.
שיערי מפריע לעיניי לראות את הדרך למשחת השיניים, ואז אני
נעצר.

היא היתה פה, אתמול בלילה. אני מתחיל להיזכר במעורפל כיצד
ליטפתי אותה, הצמדתי אותה חזק אל גופי, וכשהיא נרדמה אמרתי לה
משהו. לא מצליח להיזכר בדבריי המדוייקים.

מברשת, סבון, פנים, קומקום, ספל, עיתון. מעלעל בנתוני המדדים
השונים. טבע ירדה. אלאופ עלתה. אחוז וחצי, אלוהים. עוד אחוז
וחצי לזין שלי והייתי מלך. מעביר דפים. בין לגימה לכתבת
שחיתות, עיניי נוחתות על מודעת פרסומת למשכנתא ישירה מאושרת
בשעה, ואני נזכר.

"60 דקות, זה כל מה שאני רוצה ממך...."
זה מה שאמרתי לדניאל.

כל כך קל יותר בימים האלו. דצמבר נושב בעורפה של נטע וגורם
לשערות עורה הקטנות להזדקר בתוך מצע סוודרים צבעוניים. יושבים
בבית קפה קטן ומלא באור צהוב, בשעת אחה"צ מוקדמת, ומכניסים מעט
חום לנשמה. נטע מחדירה בי מבט בעיניי החתול שלה. אני עוצר
רגשות עזים הנאבקים להשתחרר ממני.

"אנחנו יכולים להתחיל הכל מהתחלה", אני אומר.
נטע מחייכת. "תגיד לי מה לא טוב."
"אולי, אם תגידי לי מה אני אמור להיות." אני מנשק אותה ברוך.

"עבר כל כך הרבה זמן..." אני אומר לה, וחיוכה הופך לבכי. אני
מחבק אותה ומלטף את ראשה בעודה מכתימה אותי בדמעות יהלומיה.
"איתך, מעולם לא הרגשתי טוב יותר."

לילה קודם לכן, דניאל הגיעה. אמרתי לה תודה, הזמנתי חשבון,
שילמתי ויצאתי דרך הדלת שלקח לי חמש שנים לגלות היכן היא.



מילים ואווירה: רוקפור