אני וג'וי יושבות בחדר, כבר כמה שעות.
חודש שלא ניפגשנו.
ג'וי פגועה, ואני בוכה.
פעם היינו ביחד כל יום, וטיפחתי את הקשר שלנו כמו שבחיים שלי
לא עשיתי עם האחרות.
הייתי נותנת ומחזירה לה אהבה תמיד. לא הייתי מסתדרת בלעדיה.
ולפני חודש הרגשתי חנוקה.
הרגשתי צורך להשאיר שניה את ג'וי בצד ולא להתייחס אליה.
ומסתבר שאסור לעשות כאלה דברים באהבה.
אם נפרדים לחודש. אפילו ליום, צריך להודיע.
אבל אצלי זה לא היה ככה, לא הרגיש לי להודיע, כי זה היה הופך
לכמו שאר הדברים בחיים שלי, הצפויים והמשעממים.
רציתי חופש, רציתי להיות לא צפויה פעם אחת בחיים שלי.
לפעול על פי דחפים של הרגע.
להזיז את כל השיגרה לצד ולחיות על פי החוקים שלי, לא של
העולם.

אתמול ג'וי נפלה.
לא הייתי שם בשביל לתמוך בה, להחזיק אותה, וכשחזרתי הביתה היא
שכבה על הריצפה פצועה.
אז זה היה הפעם הראשה מיזה חודש שהרגשתי כמה שאני מתגעגעת
אליה.
כמה היה חסר לי כל יום לשמוע את הקול שלה.
לפעמים אני חושבת שהיא נפלה בכוונה כדי שאני יתייחס אליה.
שהיא לא רצתה להגיד לי לשים לב אליה, היא רצתה שזה יבוא ממני
לבד, ככה ג'וי, שותקת.
אבל אני, אני הייתי אטומה.
הייתי באופוריה של החיים שלי על החופש הזה, החופש שגרם לי
לשכוח להיסתכל ימינה ושמאלה על הדברים החשובים והמשמעותיים
בחיים שלי.
וברגע שהיא נפלה נזכרתי בהם, בכולם.
נזכרתי במה שעזבתי.
איך נתתי לחיים שלי ליפול ככה, בלי השגחה?
כאילו עצמתי את העיניים.
וכמו ילדים קטנים חשבתי שאם אני לא יכולה לראות את כולם, גם הם
לא יכולים לראות אותי.
אבל הם ראו, והם גם נפגעו, ג'וי במיוחד.

אנחנו יושבות בחדר, כבר כמה שעות.
חודש שלא נפגשנו, אני בוכה.
ג'וי, למה את לא בוכה?
בא לי לצעוק עליה!! שתבכה! למה היא לא בוכה גם??
ואז אני נזכרת, שזה קצת קשה לבכות.
במיוחד כשאת גיטרה.