בחוץ, איפה שזורקים את הזבל, בפחים הענקיים שנקראים גם
"צפרדע", הוא אמר שאי אפשר יותר ושהוא חייב לעצמו להפסיק לאהוב
ככה. היא לא אמרה כלום, אפילו לא עשתה את התנועה עם הידיים
שעשתה תמיד כשהייתה מופתעת. שאלה אם הוא רוצה לעלות. מפתה
אותו, בלי לדעת, לדבר שמעולם לא יכול היה לסרב לו. הוא לא
התפתה. הוא יתקשר מחר "לילה טוב". הגוף שלו אוסף את עצמו
לכיוון הכביש. היא עולה לבית כי בחוץ יש פחי אשפה וקור של אמצע
אוקטובר מציק. היא תשמין, תעלה את כל הקילוגרמים שהורידה
לכבודו. היא גם תבכה מסרטים הוליוודים טיפשיים שמנגנים על
מיתרים ידועים ולא על אלו הנסתרים, הכמוסים שרק הוא ידע לנגן
בהם. פורט עליהם ולא עוזב עד שתצא לו מנגינה הרמונית. מנגינה,
שפעמים היתה בכי ופעמים זיון. ופעם אחת נרשם שקט אמיתי, שלו
כזה שמחפשים כל החיים ובשבילו מותר לסבול ולסחוב את כל הצער.
היא לא מריחה את שמונח לפניה ומכינה קפה, מציתה סיגריה, מעבירה
ערוצים בשלט הטלוויזיה. מוזר לה בלעדיו. מלבד מילואים של
שבועיים תמיד ישנו ביחד. וגם במילואים היה מדבר איתה בסללורי
עד שהיתה נרדמת לבדה עם יד בתחתונים. והוא קיבל חשבון מופרז
ובא אליה באותו היום נסער כולו -"תראי איך לא מגלים לנו שאהבה
עולה כסף". ואחז בה ורקד והיא השתכנעה אליו מזיזה את גופה
למרות שלא ידעה לרקוד. אמרה - "אני משלמת חצי". והוא צחק, לחש
לה באוזן - "חצי, חצי, חצי" - במבטא, שלא יצחק לבד. היא מחייגת
אליו והמזכירה מבשרת לה על חוסר עניין. ומתחיל התעורר הפחד אבל
היא משקיטה אותו בשבילו. כמו שאמר לה - "אם יתעורר הפחד,
תשקיטי אותו בשבילי. כדי שאוכל לישון יודע שאת לא פוחדת".היא
רצתה להשתכנע, להכניע את הבלבול למען מישהו אחר.
הוא יתקשר למחרת. יגיד שזה נגמר, כבד לו לבד עם פחד של שניים.
הסיוטים הכניעו גם אותו החזק שהבטיח. גם כשסיפרה לו על העגלות
שמתרוצצות לה בלב מלאות חצץ ואבנים ומכבידות על נשימתה. גם
כשסיפרה על "העיניים היפות האלו, ראו דברים מכוערים כל כך.
דברים שעושים צלקות". אבל הוא לא נשבר או התבלבל ורק ציפה
לקשיים שלה שימיסו וירחיקו את שלו, כי כובד של אחר תמיד נראה
יותר קל.
בלילה היא נרדמת על ספת הסלון, חולמת בשקט. רואה אותו בתחפושת
נסיכה וקטוריאנית נוגע בה באצבע על נקודה רגישה בין המותן
לרגל, נקודה רגישה מאין כמוה. והיא בדמות צפרדע גדולה מקרקרת
קרקור - שיר של אהבה.
בבוקר היא קמה.