תמיד הייתי פרפקציוניסט.
מאז שאני זוכר את עצמי, תמיד רציתי להיות הכי טוב, ולעשות הכול
הכי מושלם שאפשר.
אם תשאלו אותי ממתי אני ככה, דיי בטוח שאני אתן לכם את כתה ד'
לדוגמא. אז לראשונה התחלנו ללמוד אנגלית. כבר אז, הייתי חייב
להיות הכי טוב, ולא סתם הכי טוב - הייתי חייב גם להוכיח
ולהזכיר את זה לשאר החברים שלי. בכל הזדמנות שניתנה, סיפרתי
לכולם עד כמה זה קל לי, ועד כמה זה בא לי בטבעיות, ואני ממש לא
מבין איך שאר האנשים לא מצליחים ללמוד את השפה הקלה הזאת. משום
מה הייתי טוב בלמידת השפה. זה היה בכתה ד'.
המקרה הבא שאני זוכר, קרה כבר מאוחר יותר, בכתה ו'. שם לראשונה
גיליתי את הכישרון שלי לכדורגל. הייתי השוער הכי טוב בשכבה,
ודאגתי להזכיר זאת אחרי כל משחק שניצחנו - אחרי הכול, מי שמר
על השאר מתומר התותח מ-ו'1 ? במיוחד צחקתי על שאר הילדים שניסו
למלא את התפקיד שלי, ולא הצליחו כמובן. אז התחילו לבקש ממני
שאני אצטרף לקבוצת בית הספר, ואייצג אותם במשחקים ובלה בלה
בלה, לא היה לי כוח לזה, למדתי לבד להיות שוער, ולא רציתי
לעשות מזה סיפור עם קבוצות כדורגל בית ספריות.  משום מה הייתי
טוב בתור שוער.
אז עליתי לכתה ז'. שמה לראשונה למדתי את המלה "התפלחות". הייתי
מתפלח במשך ימים, ואז מגיע לבית הספר כדי להראות שאני עדיין גר
בעיר, ושוב מתפלח לאיזה שבוע. עשיתי את זה מושלם: בבוקר ההורים
לא היו בבית, אז פשוט לא הלכתי. לעיטים אימא הייתה מגיעה לקראת
הצהריים, אז הייתי ממציא איזה תירוץ למה אני בבית (השיעור
התבטל וכו) ונשאר. אם אבא היה עובד משמרת ערב, הייתי פשוט הולך
לקניון ומסתובב שם עד הצהרים וחוזר הביתה. ההורים לא גילו אף
פעם. תכננתי את התוכנית מושלם.
בכתה ט', הייתי היחיד מהחבר'ה עם חברה. ולא סתם חברה, פצצה.
היא הייתה מושלמת. כמובן שכולם קינאו בי, גם אם לא אמרו את זה,
ואני למען האמת נהניתי מזה. כמובן שסיפרתי כל מה שאני והיא
עשינו לחבר הכי טוב שלי, שפשוט הזיל ריר וכמעט בכה מהצער הרב
שקינן בו על כך שלו אין חברה. הוא שנא אותי על זה שהיא איתי.
לפני שנה הוא סיפר לי שהוא מת להתחיל איתה אבל מתבייש, ואני
אמרתי לו עד כמה היא פוסטמה. פתאום בכתה ט' היא התחילה איתי,
לא עשיתי כלום, סתם ישבתי בכתה באחד השיעורים מנסה לזייף פתק
מההורים שלי על זה שנעדרתי שבוע שעבר כי הייתה לי דלקת באוזן,
והיא ניגשה, שאלה אותי אם אני רוצה ללכת איתה לסרט. כמובן שאני
הראשון מהחבר'ה שהתנשק צרפתית. סיפרתי לכולם איך התנשקנו
בסילבסטר, בדיוק בחצות, מתחת לירח. איך הנחתי את השפתיים שלי
על שלה, ואז בתנועת לשון אחת - התנשקנו. כמובן הדגשתי עד כמה
זה היה מושלם, והוא התרגז מזה שלא רציתי אותה בכלל ואמרתי שהיא
פוסטמה, נו מה אני אעשה. משום מה הבנות נמשכו אלי.
בכתה י', כשאף אחד לא הכיר אף אחד, אני היחידי מהחבר'ה שהכיר
לפחות 4 אנשים מכל כיתה (שכבה של 11 כיתות). היו כאלה שאני לא
זכרתי בכלל והם באו אלי. החברים שלי קינאו בזה שאני אפילו לא
מנסה להכיר אנשים חדשים, אבל כל יום מתגלה לי עוד חבר. הכרת
אנשים, זה קל !
בכתה י"א, שסיפרו לי עליה שהיא הכי קשה, הסתיימה המחצית
הראשונה עם ממוצע של 88, וזה בכלל בלי מועד ב' אפילו אחד, ובלי
שהייתה לי מחברת + ספר בהיסטוריה, אזרחות, ספרות ותנ"ך. אף אחד
לא הבין איך זה קרה! האמת שגם אני לא, כי לא למדתי לשום מבחן
יותר משעה. כל היועצות בתיכון ניסו לשכנע אותי לעלות ל5 יחידות
מתמטיקה, אבל אני נשארתי ב-4, סתם ככה. לא היה לי כוח להשקיע,
זה בא לי בטבעיות כל הקטע של מתמטיקה, אז לא היה לי כוח לסבך
את העניניים.
בכתה י"ב, כשכל החברים שלי התחילו להשיג חברות מ-י', איכשהו,
באחד הערבים בעבודה (שגם לא חיפשתי, סתם הלכתי עם חבר שלי
והגשנו טופס בקשה. בדיוק אותו טופס, האמת שאפילו העתקתי ממנו
את כל הדברים ורק שיניתי את השם - אותי קיבלו ואותו לא. לכו
תבינו) ניגשה אליי חיילת בחיל-הים. מ"כית בשם מיכל, עם עיניים
כחולות (כמו הים) ושיער שחור ושאלה אותי אם אני פנוי בשבת. היא
כנראה התבלבלה וחשבה שאני מבוגר, כי אני טיפה גבוה ושרירי (אין
לי מושג ממה הגוף, יכול להיות מחוג ג'ודו בכתה ט'), ואז עד
שהתברר לה שאני בעצם קטן ממנה בשנתיים כבר לא היה אכפת לה. ככה
מצאתי את עצמי בנשף הסיום עם חיילת במדי חיל הים. אפילו המורים
קינאו בי אני חושב.
סיימתי את הלימודים בהצטיינות בלימודים ובחברה, והתגייסתי
לצה"ל. בהתחלה רציתי להיות ג'ובניק. למי יש כוח לכל התיזוזים
האלה בשמש והקידבק. אבל לצה"ל היו תוכניות אחרות בשבילי. הוא
שלח לי טפסים לקורס חובלים בחיל הים, ואני ניגשתי למבחנים. לא
ממש שמתי עליהם, מילאתי אותם, ואפילו כשאר ראיתי שמשהו לא
נכון, לא תרחתי לתקן את זה. התקבלתי. עשיתי קורס קצינים
וניפחתי חשבון בבנק. היה מאד מעניין כאשר פגשתי שם את מיכל,
עכשיו גם קצינה. אחרי שפגשתי אותה יכולתי להיות גם אחד מאלה
שסיפר שהוא זיין קצינה בכירה בזמן השירות.

עכשיו אני בבית, בן 23. במבט לאחור נראה שהחיים שלי היו
מושלמים, מבלי שאני הזזתי עפעף. תמיד שאפתי לשלמות - בגלל זה.
לא יכולתי לוותר על משהו, במיוחד לא אחרי שהבטחתי לעצמי שאני
אשיג את המטרה הזאת.
לכן אני עכשיו מנסה לגלות עד לאן השלמות שלי יכולה להגיעה.
עברו כבר שבועיים מאז שרצחתי אותך. מצטער מיכלי, רציתי לדעת אם
אני אצליח לארגן את הרצח המושלם. והצלחתי, המשטרה כבר ירדה
מהתיק עקב חוסר ראיות. כנראה שהם לא באמת שולטים בחוק ובסדר.
עכשיו כל מה שנשאר זה לקחת את האקדח הזה. כמובן שגנבתי אותי
מהצבא. אני לא רוצה לבזבז כסף מהצוואה שלי. הנה, כדור אחד יש
בו. אולי פעם אחת בחיים לא יהיה לי מזל? טוב נו, גם ככה כל
ההצלחה שלי לא עוזרת לאף אחד.
הוא כבר טעון.

קליק
בום!