פרק א'
בחלום של מאיר הם רקדו כמו שני משוגעים. הוא לא זוכר את עצמו
שמח כל כך. שירי הצליחה בחיוך שלה לגרום לו לרצות לחיות כמה
שיותר. הוא שכח מה זה לרצות ככה. כאילו על כל תלתל
משלה קיבל מאיר דקה מהחיים הטובים. שערה היה אדמוני ואמנם קצר
למדי , אבל מספיק כדי ללמד אותו משהו על אושר ועל אהבה.
מאיר מעולם לא היה רקדן גדול. אודם הבושה לא גמר לרדת מלחייו
מאז הפעם הראשונה שדרך בטעות על נעלי העקב הלבנות של שירי ועד
הפעם הבאה שדרך עליהן. לכן כל משך חלומו היה סמוק שקט ובוער
מבפנים כמו יין. מפעם לפעם התנצל על מעידותיו הקטנות. הוא
התנצל בשקט, באותו טון שבו גברים מיוסרים מודים בחצי פה על
בגידה. היא צחקה וסלחה לו באהבתה השמורה. זה היה חלום.
הקומקום שעל השיש רתח בתוך המציאות שבמטבח למחרת בבוקר. מיטתו
של מאיר הייתה ספוגת כאב והוא קם ממנה ללכת. על השולחן היה
מכתב שכתב לשירי לילה קודם. השורות חיכו לממשיכן וכך כתב:
שירי
שקט לי פה מידי בלעדיך . השקט הזה אוכל אותי. כל כך חסר לי
הצחוק שלך.. נדמה לי שהדממה הזאת חזקה יותר ממני , יותר מכל
מה שרציתי לצעוק. ואני מת לצעוק, קיבינימט. אני אדיש לעולם שלי
כשאת לא בתוכו.
הכוח עוזב בלי התראה או כוונת זדון, פשוט כי גם לכוח נגמר
הכוח
להיות חזק. אני מתאפק ונושך עד שנוטף לי דם מהשפתיים, זה לא
היין
שהיינו שותים, זה לא הרוטב המתקתק של צלי הבשר שלך, פשוט דם
משפתיי שלי. והן לבדן. לא ינושקו בזעם.
טיפת שרב נפלה עלי בלילה. חלום הריקוד המיוזע שלך נוגע בשנתי.
את מחבקת אותי ומתפשטת. למה את תמיד שותקת כשאת עירומה?
זה מותח אותי. זה מקפל אותי. אני רוצה שתצחקי עלי. שתגידי
משהו. מפחיד להיות קרוב כל כך לגוף.
אני אוהב את הגוף שלך. מוכרח להודות, במיוחד את הטוסיק. אני
אוהב שאת מלמדת אותי איך לפתוח לך את החזייה. רצון לפתוח עטיפה
של ממתק לא משתחרר כשעוזבים את ארגז החול. רק שדה המשחקים
משתנה. ועכשיו אני אוהב אותך. אוהב אותך כל כך.
פעם כתבתי ככה:
"כלאחר סופת גשמים במדבר ידעתי
אין רוויה באהבה מקרית כמו שלך
כוס ייני העצוב נשברה
ולחמי תופח חלומות
אם הייתי רוקד על גגות
הייתי נופל נופל נופל
כמו בין השורות
צניחה חופשית
הלב שלי הולך לעזאזל
מכאן ועד אליך
שיריי לכל הרוחות
ובין רוח לרוח
ובתוך כל הסערות והשערות שלך
אני שואל אם כל מה שרציתי
זז אצלך בגוף
או מונח בכיסא הגלגלים של הלב"
ופעם אחרת כתבתי ככה:
"הכל נראה לי תפל
חוץ מנהר זורם
הכל נראה לי תפל
הטבע שלי דומם
הכל נראה לי תפל
חוץ מלהתפוגג אל השקט
הכל נראה לי תפל
חוץ מרגע אחד של הבנה חדשה
כל אחד אובד
לא כל אחד מוצא
כל אחד רוצה לבכות
לפעמים
לא כל אחד יכול
אני מרגיש כמו דמעה
שלא מצליחה לבקוע
ולאו- דווקא מן הכאב
אלא מעין הדברים הפשוטים
החיפוש אחר פשוט אינו פשוט
ונדמה כי רב החיפושים היו לשווא
וברור כי רובם לא החלו:
ולא מנוח בגופי
ולא מנוח באלה הקושרים אותי בדם
ולא מנוח בגוף אישה
ולא מנוח
רק הפוגה
בשירי הבודד
כי כבדה שתיקתי מלכת... "
בכל מקרה,
אני הולך לישון עכשיו
חמישים אחרי חצות ירח
לילה טוב!
היום כבר יום שלישי. נעדרתי ממך בלילה כי שוב חלמתי על
הריקוד..
ולמרות שחשכת הלילה הייתה מוחשית עד מאוד, אושרי אשר בך מאיר
את הכל. רציתי ללכת אתך אל הים. את האושר כמו חול לפזר על
שבילי חיי וחיינו. שם שעון השמש לא יטיל צל כבד על הזמן. כי שם
כבר לא יהיה זמן במובנו המעיק והמדוד כל כך. ואם אכן יהיה, הרי
רחוק מאתנו ישכב.מנוצח ורחוק . הזמן. אני לא נרדם זה היום
השלישי וחידתך לא נפתרת.דם האושר נשפך וחתולי הרחוב מלקקים
אותו באור ראשון. אז הנה עוד יום מגיע. ואני הלכתי. ולכל אשר
לא תהיי איתי שם אהיה .
מאיר
לפני שיצא מהבית ואגב לגימות קפה אחרונות מאיר קיפל את מכתבו
בדייקנות קנאית לארבעה חלקים שווים ושם במעטפה. "היום אני סוגר
את הסיפור הזה" מסנן לעצמו בשקט הוא שולף מלבורו לייט
ובכל נשימה שהוא לוקח הוא מאבד את עצמו יותר ויותר כמו משורר
שאיבד מילים. מי יודע איפה היא עכשיו? |
