אני רואה את זה קורה. לא רוצה את זה, אבל יודעת שזה יקרה.
משלימה עם זה. חייבת. איך לא? אין ברירה. אז הולכים לחנות
ומודדים. ובוחרים. ומתלבטים. ומחליטים. כי אם כבר אני עושה את
זה, אז שזה לפחות יראה טוב. ומחליטים על האיפור והתסרוקת.
והמנות העיקריות והסכו"ם. ועוברים על רשימת האורחים. ואמא
נזכרת איך שחברה של סבתא שעוד מעט תגיע מרוסיה לא אוכלת בשר,
ואז ממציאים מנה מיוחדת בשבילה. ואם כבר בשבילה, אז יש עוד כל
מיני. כי לכל אחד יש את הפרינציפ שלו. ואחד זה בסדר. אבל כשזה
ביחד, אז יש כל כך הרבה. ואז מגיעים גם לכמות של הכל. כמות
עצים לא נורמלית מתבזבזת על הדפים שמדפיסים כל אחד באיזה חמישה
עותקים. והחתימות. בהתחלה לסדר את הראש, אחר כך צריך לרשום את
הכל, ואז גם צריך להקליד ולהדפיס ולשלוח את העותקים לכל מיני
אנשים שלאף אחד לא ממש איכפת מהדעה שלהם.
אף פעם לא שמעתי על מישהו שחזר מאירוע ודיבר על האיכות של
המזלגות ועל הטמפרטורה של הקרח. על הצורה של המפית.

ובערב שלפני אני רואה את עצמי לא מתרגשת. ונורא מטרידה אותי
העובדה שחייבים להתרגש, וחייבים שיהיו הרהורי חרטה, ולחשוב על
כל מיני דברים כמו "ומה אם הוא נוחר ממש חזק", או "ומה אם הוא
מצחצח שיניים יום כן יום לא"? אני פשוט יודעת שזה לא יהיה
אצלי. אני לא אשאל את עצמי שאלות כמו "אני באמת מכירה אותו?"
או "אני אוהבת אותו?"
אני יודעת שלא. זאת הנחת יסוד. המושג כבר תפוס אצלי. כבר שנה
וחצי אני יודעת שזה אבוד, אין יותר מזה. כל מה שאומרים על
"האהבה הגדולה והאמיתית" - זה נכון. נכון ומטריף וחד פעמי.
ועובר.

ואני רואה את עצמי ב"יום הגורלי". אז כשאני אגיע לחופה, בהנחה
שתהיה אחת, ואני אבטיח לו שאני אוהב אותו כל ימי חיי, אני
אשכנע את עצמי שזה ככה. וזה יעבוד כי אין לי נטיות מזוכיסטיות.
אין לי מטרה לאמלל לעצמי את החיים בתהיות של what if. אז
מכחישים. שוכחים את החודש ההוא, אז בסוף הקיץ. את ה"הוא החד
פעמי שלא חוזר". כי כשאני רואה את עצמי אז, באותו "יום גורלי",
הוא לא שם. לא בקהל, ולא מחזיק לי את היד. כמו שהוא אף פעם לא
היה עד עכשיו.

דניאל, 8.02.2004