אני והמציאות רבנו.
אנחנו לא ממש מתקשרות בזמן האחרון.
אני מחפשת דרכים להתחמק ממנה שתעזוב אותי,
שתתן לי לחיות את החיים שלי בלעדיה, ככה טוב לי יותר.
פותחת עוד בקבוק אלכוהול, שותה עוד כוס ועוד כוס,
אבל לא שוכחת כלום, זה רק מכאיב לי יותר ואני לא מפסיקה
לבכות.
העיניים כבר כואבות ונפוחות, גם להן נגמר הכוח.
ועוד שיר שלך
ועוד מחשבה עלייך
והדמעות לא נגמרות, הן כבר יורדות מעצמן
אני כבר לא מסוגלת
אז בורחת מאחורי מועדון עם בנאדם אחר,
זורקת לעברו חיוכים צבועים, נשיקות מזויפות
עד שהיא מגיעה
ואני נותנת למציאות לסחוף אותי איתה
אני לא רוצה להיות פה, חוזרת חזרה.
חייבת לדבר איתו
ושוב היא נעלמת לי,
אני נותנת לעצמי להתעלם ממנה
כבר שכחתי שהוא לא שם, שהוא הלך, שהכל נגמר.
אבל אז הם באים, זורקים עלי משפטים חדים ומכאיבים
שמחזירים אותה אליי, בכוח, נגד רצוני
כמה שאני אצעק אכעס ואתעלם, היא כבר לא הולכת.
אז אני חוזרת הביתה
לרחמים העצמיים
שירי הדיכאון
האלכוהול
והכל חוזר על עצמו
החיים שלי הם משחק מחבואים עם המציאות
והיא מנצחת אותי כל פעם מחדש.