שיעור תנ"ך. משעמם. יוצאת לשתות, לנוח.
"היה פיגוע!"
"מה?!?!"
"כן. ברחוב עזה."
"מה?! מתי?!"
"כרגע. עוד לא יודעים כלום. יש נפגעים."
שוק.
חוזרת לכיתה. לוקחת את הפלאפון. מבטלת חסימת שיחות.
כותבת sms:
"את בסדר?"
"כן. זה לא הקו שלי."
"הכרת מישהו?"
"לא יודעת עדיין. מקווה שלא."
"את בסדר?"
"כן."
"בטוחה שאת בסדר?"
"כן. מה לעשות..."
"מה את עושה?"
"אנחנו לומדים."
"אתם לומדים???"
"כן. ועוד יש לי מבחן היום."
"ויש כאלה שלא באו?"
"כן."
"את יודעת למה?"
"עדיין לא."
נגמר השיעור. ארוחת בוקר. מכינה קפה. האוכל לא נכנס לפה.
ממשיכה לכתוב.
"נחשי מה אנחנו עושים היום".
"מה?"
"באה איזה שכבה מאיזה בית ספר ערבי, מדברים על דו קיום".
"היום?!?!"
"כן. נכון מסריח? אירוני בצורה מגעילה. כל כך שונאת את זה!"
"אוי, זה נוראי!"
"אני יודעת. לדבר על רעיונות נורא גדולים, בלי לחשוב שנייה על
מה שבאמת הולך. לדבר על אמנות וביולוגיה וחגים לאומיים, לשכוח
ממה שהיה שעה קודם. יפה, לא?"
"איכס!"
"בהצלחה במבחן!"
"תודה, תיהני."
"גם את."
ומתחילה הפגישה. נעמדים בשני מעגלים. מעגל שלנו מבחוץ, מעגל
שלהם מבפנים. מדברים. משתפים. מה אתה לומד? מה החג האהוב עליך?
כמה אנשים אתם בבית?
אחרי כמה זמן מתרגלים. שוכחים. זה אפילו נחמד. אפשר להגניב
חיוך וצחוק.
שיעור אמנות. אמנים ערביים ישראליים, איך הם מבטאים רעיונות?
מה הם מבטאים? מה המשמעות? ומדברים, מחליפים רעיונות, חושבים.
וגם אני משתתפת. אוהבת אמנות. גם אם זה ערבי, וגם אם זה היום.
בכל זאת - אומנות! אין על זה.
ועסקת החלפת השבויים.
ורואים חדשות. שמונה הרוגים. תשעה. עשרה. ופצועים.
וסוגרים טלוויזיה. Back to real life. יש עבודה לעשות.
ומבחנים. ושטויות.