היא עמדה תשושה ועייפה בתחנה. סוף סוף הגיע הסוף שבוע והיא
יכלה לחזור הבייתה מאימוני הצבא המפרכים.
מכונית לבנה, חדשה וגדולה חלפה. בתנועה טבעית היא הרימה את
האגודל. מקווה לטוב.
המכונית עצרה! עכשיו כל מה שהיה חסר שהנהג יסע לאן שהיא
צריכה.
"לאן את צריכה?" שאל אותה קול חביב של גבר שנראה בשנות ה-40
לחייו. פניו היו לא מגולחות וכרסו הקטנה הציצה מבעד לחולצה
הטיפה הדוקה על הגוף.
"לאילת" היא אמרה, מחזיקה אצבעות בלי שהוא יראה.
"אין בעיה." אמר לה "כנסי".
היא לא האמינה למזלה הטוב! מתוך זהירות נכנסה למושב האחורי
והתיישבה.
"אני משה" אמר לה, כאילו זה היה ברור מאליו.
"עדי" ענתה והושיטה את היד מתוך הרגל, הוא לחץ אותה בעדינות,
נזהר שלא ללחוץ חזק מדי...
הוא לחץ על הדוושה והם החלו ליסוע. היא עדיין לא האמינה למזלה
הטוב, מעטים הם האנשים שנוסעים מחיפה אל אילת. ועוד יותר מעטים
הם אלו שיקחו אותה כל הדרך!
משה ניסה כל הזמן לפתוח בשיחה. עדי בהתחלה ענתה בקצרה
לשאלותיו. היא חיילת בתחילת השירות. חיל האוויר. בסיס סודי.
היא שמה לב שהוא נזהר שלא לשאול שאלות פרטיות. לאט לאט היא
החלה להפתח והם החלו לדבר על דברים שיותר קרובים לליבם.
"אני מאוד מזליסטית על זה שפגשתי אותך!" אמרה "אין הרבה אנשים
שנוסעים בשש בבוקר מחיפה אל אילת! ופיספסתי את האוטובוס...".
"אני נוסע לאילת רק בגללך" הוא אמר, כאילו נסיעה מחיפה לאילת
סתם כך הייתה דבר שבשגרה.
"מה זאת אומרת??" היא נדרכה, מוכנה לכך שינסה לגעת בה והיא
פשוט תפצח לו את המרפק עם אגרוף חזק.
"אל תבהלי" הוא ניסה להרגיעה, ללא הועיל. הוא שלף משהו מתא
הכפפות. היא הייתה בטוחה שזה אקדח עד שראתה פתק לבן. "קחי" אמר
לה.
היא לקחה את הפתק, כרטיס ביקור בעצם וקראה:
משה קליימן
שירותי טרמפים חינם
056-666056 אפשר להתקשר כל היממה!
"מה זאת אומרת שירותי טרמפים?" היא שאלה, מבולבלת.
"אני לוקח אנשים שצריכים טרמפ, חיילים בעיקר, לאן שהם צריכים -
בחינם." הוא הסביר במין צורה כזאת, כאילו שאמר את המשפט הזה
כבר 50 פעם לפחות...
"חינם?" היא שאלה, מופתעת "ומי משלם על הדלק? איך אתה מתפרנס?"
היא התפלאה.
"יום אחד לקחתי מישהו טרמפ. עצרנו לאכול ובדרך מילאנו פיס.
שילמנו חצי חצי ואני שמרתי את הכרטיס. כעבור כמה ימים התברר לי
שזכינו בפרס הגדול - 7 מיליון שקל! את לא יכולה לתאר לעצמך את
התרגשות שלי... כמובן שהתחלתי לחפש את החייל שמילאתי איתו את
הטופס, מתן. יום אחד מצאתי אותו. אמרתי לו שזכינו ורציתי לתת
לו חצי מהפרס. הוא סירב. לא האמנתי! הוא ויתר על 3 מיליון וחצי
שקל! אבל הוא ביקש ממני דבר אחד - לעצור למי שצריך טרמפ. אני
הסכמתי ולקחתי את זה שלב אחד קדימה - קניתי אוטו חדש וגדול,
שמתי שק שינה בבגאג' ויצאתי לדרך. מאז יש לי רשימה קבועה של
לקוחות שאני לוקח אותם. יש לי כמה 'בסיסים' שאני ישן ומחליף
בהם בגדים וכל הזמן אני נמצא בדרכים."
"נורא נחמד מצדך" היא אמרה "אבל מה עם המשפחה שלך? אישתך שמחה
שאתה ישן בדרכים?" היא מיד התחרטה על השאלה. הניצוץ שהיה לו
בעין דעך והוא אמר: "היא מתה לפני 15 שנה בתאונת דרכים"
"אני מצטערת" היא מלמלה בחרטה על כך שהעלתה את הנושא.
"הנה, הגענו לנקודה השנייה" הוא הצביע על טרמפידה "לא אכפת לך
שיעלו איתך עוד כמה נוסעים, נכון?"
"לא, ממש לא" היא אמרה.