זה התחיל לא מזמן. לא בדיוק ידעתי מה לעשות, אבל ידעתי שהפתרון
יגיע בסופו של דבר. החלטתי לבשל ארוחת ערב. פתחתי את המקרר אבל
הוא היה ריק.
יצאתי החוצה. היה ממש ממש קר. לקחתי את עצמי בידיים והתיישבתי
על ספסל בפארק. הוא היה רטוב מהגשם.
הלכתי לסופר. הסתכלתי מסביב. הייתי רעב כל כך. הגעתי למחלקת
הקפואים, פתחתי את המקרר ולקחתי קלמנטינה. התחלתי לקלף אותה.
היא מתוקה, טעימה כזאת. אכלתי חצי ואת החצי השני השארתי
במקרר.
הלכתי לקופה. הקופאית חייכה אלי. הנחתי את המוצר ליד הקופה.
הקופאית אמרה: "אני לא יודעת מה גורם לי לתחושה, אבל אתה הופך
לזר..."
לא ידעתי מה לענות לה.
היא חייכה שוב והעבירה את המוצר. בייייייפ. "שבעה שקלים ועשרים
אגורות" היא אמרה. תחבתי את ידי לכיסי אבל היה לי עצוב, לא
רציתי. הייתי חייב, אבל פשוט לא יכולתי. לא יכולתי להתמודד
עם... מטריה?! (טוב, ירד גשם...)
אמרתי שאני נורא מצטער אבל הבנתי שאין לי ברירה, אני חייב
לברוח. הוצאתי את החצי השני של הקלמנטינה והתחלתי לזרוק אותו
לאחור, פלחים-פלחים.
לפתע, כאילו משום מקום, התחיל לרדת שלג. "מה זה השלג הזה
עכשיו? אני במרדף, מה זה צריך להיות?"
אף אחד לא הצליח לתפוס אותי, הייתי ממש מוכשר בלברוח. הייתי
מאושר, כעת אני חופשי!
הבטתי מסביב והתחלתי לצעוק: "אף אחד לא מבין אותי! למה אתם לא
יכולים פשוט להקשיב? למה אתם לא יכולים להיות אנשים
נורמאלים?!" התחלתי להתנשם ולתנשף. קצף מילא את פי. התמוטטתי.
שכבתי שם בשלג בשלולית קצף ודם ואיש לא בא לעזור לי. זה היה
הסוף.