מבט אחד פוגש את בת זוגו, מתבייש, לא ברור ממה. או מפני שהביט
בה או מפני שהרגיש בה. ממשיך ללכת, ושוב, מבטים מצטלבים. כל כך
ברור שזה לא רק הוא שמסתכל, זאת גם היא. הרי צריך שניים לטנגו,
כמו שאומרים. עוד כמה מבטים חטופים והפסקה ארוכה. הפסקה של כמה
דקות, או ימים, שנים. היא ניגשת קרוב, מתישבת לידו.  האולם ריק
כולו והיא בחרה לשבת לידו. זה לא מחשיד, זה הרי ברור, האשמה
ברורה.  משנה תנוחות כל עשרים שניות. הוא לא מגיב. מנסה להביט
בו, הוא רואה מזוית העין אך לא מזיז את פניו אליה, להיפך, הוא
מביט בעוברים ושבים.
היא לא מתיאשת, בכל זאת בחורה ששרדה לא מעט, רק בתחילת דרכה
המתפקרת והולכת. מרגישה צורך לפרוץ כל מוסכמה או מסגרת שהיתה
לה. היא תפנה אליו ישירות. הוא, בחור בנאלי ואדיש, לא יפנה
אליה אלא אם כן יפול איזה פסנתר כנף על ראשו. היא דיברה, בלא
חשש, בקול רם וברור אך עדין. כשהיא מחליטה לעשות משהו אז זה עד
הסוף, בלי חשש, בלי פחד, בבטחון מלא בצדקתה.
"אתה בן דוד שלה?", שאלה, והוא, בעודו מהרהר אם להפנות את ראשו
א להעמיד פני חרש, ביודעו כי אם יתחיל איתה שיחה סופו יבואו
לקשר, הוא חושש, קופא לרגע. אך בסופו של דבר מזיז את ראשו
לכיוונה, מעמיד פנים כאילו לא יודע עדיין מהיכן צצה בת קול זו.
הביט בעיניה, מופתע אך מבין, ענה "כן" והוסיף חיוך סתמי בעודו
מתחיל להצטער על שהשיחה נסתיימה ככל הנראה. "גם אני בת דודה,
אבל של בעלה", אמרה וחייכה את החיוך הכי מקסים שהיה ברחבי כל
האולם, ובאותו רגע נראה כי היה החיוך היחיד בכל העולם. שתיקה.
הוא נבוך, לא יודע אם להמשיך או לסיים את זה כאן. כבר שנים
שאינו מתחיל עם בנות, לא ממש זוכר את הכללים שהיה מלמד את כל
החברים שלו שבאו לקבל שעות ייעוץ. בערך מאז שהן מתחילות איתו
הוא הפסיק להתחיל איתן, רק שלאחרונה הם כנראה הפסיקו אולי זה
בגלל הגיל שלו, הזיקנה קופצת עליו. והנה היא באה ומחדשת את
המסורת של בנות המין השני, מקפיצה לו את האגו ואת הלב. את הלב
יותר גבוהה, את האגו פחות. זה כבר לא ממש עניין אותו כל
המשחקים האלו, אבל מה לעשות זה עדיין עושה לו הרגשה טובה. זה
טבעי.
הוא ראה את המבט שלה חודר לתוך נפשו, הרגיש די סחרחר, אזר אומץ
שלא ממש נצרך ושאל "דרך האמא או דרך האבא?". מכאן כבר היה הרבה
יותר פשוט, הם גילגלו שיחה על תולדות שתי המשפחות. היא סיפרה
לו על שנותייה הראשונות והאחרונות. על החינוך הקשה שקיבלה, על
שנים של סבל והדחקה, על אבא עקשן ואמא שחוץ מלומר לה שהיא איתה
לא ממש עזרה לה. היא סיפרה על הרגשת הנעורים שלה, על ההתמודדות
עם חברה לא לה, על היום יום ועל הכל. הוא סיפר לה קצת
ביוגרפיה, קצת צחק, קצת חייך, בדרך כלל הביע הזדהות או תדהמה.
אט אט הם הכירו.
באותו ערב הם החליפו עוד כמה משפטים, בסופו של הערב הם החליפו
טלפונים.  נתפתח ביניהם קשר מקסים. הם היו המון יחדיו, דיברו
שעות על גבי שעות,טיילו, צחקו, שמחו, בכו, נעצבו, חיו.
הם החליטו להנשא ולהקים בית משלהם.
הם חיים באושר.




רגע, רגע, רגע,
ואם הוא לא היה מסיט את מבטו, אז הוא היה מתחתן עם מישהי אחרת?
והיא, אם לא הייתה מתישבת לידו, לא הייתה מכירה אותו? מה???
על זה תלויים החיים שלנו?
זה לא נראה לכם מגוחך?

אוף....