אני תוהה-
אם למישהו כבר נמאס,
אם למישהו עוד איכפת,
אם מישהו כבר ראה.

אני תוהה-
אם מישהו עוד שם-לב,
אם למישהו כבר כואב,
אם מישהו עוד אוהב.

אני תוהה-
אם מישהו כבר נשבר,
אם מישהו נעצר-
לדקה של דומיה.

אני תוהה-
אם אני עוד שמה לב,
אם הלב שלי כואב...

29.1.2004
זה היה אחד הימים הכי טובים שהיו לי השנה, במקום שמונה שעות
לימודים שמתחלקות בין שלוש שעות היסטוריה, שעתיים מתמטיקה
ושלוש שעות מדעים, כל היום הכנו נייר מצמחים מיוחדים שמגדלים
בבצפר שלנו... היה נהדר.
ואז באתי הביתה, התיישבתי להכין שיעורים שנשארו מלפני זה,
הדלקתי רדיו, ובמקום השירים הרגילים שאני אוהבת שמעתי את
החדשות שהיו במהדורה מיוחדת.
היה פיגוע ענק בירושלים,עשרה הרוגים, מחזירים את החטופים, ואני
לא שמתי לב, אני חייתי בעולם שלי. פתאום הבנתי, אני מכירה
אנשים שהכירו אישית את עומר סועאד, אני פוגשת אותם פעם
בשבוע... ולא היה לי איכפת... ואוף לעזעזל, עוד פיגוע, כבר יש
קהות כזאת, שכבת מגן, פעם היינו מזדעזעם מכל פיגוע אפילו הקטן
ביותר,  ועכשיו עוברים על זה הלאה, אנחנו לא מבינים שעשרה
הרוגים זה עשרה אנשים שמתו, שחמישים פצועים זה חמישים משפחות
שהחיים שלהן השתנו מהקצה אל הקצה...

אנחנו עוד מרגשים בכלל?