אי שם למרגלות הר נישא, מהגבוהים בעולם היה כפר קטן, אנשי הכפר
חיו בשלום זה עם זה ועיקר עיסוקם היה בחקלאות. ההר שאת פסגתו
הגבוהה לא ניתן היה לראות כיוון שהייתה מעל העננים, העניק להם
נהר מים שוקק מהשלגים הנמסים.
את החלקות אשר למרגלות ההר ובשיפולי הנהר היו מעבדים ואת
התוצרת היו שולחים בעגלות רתומות לסוסים לעיר המחוז.
בזכות המים הזכים, היבולים שפעו וטעמם של הירקות והפירות נודע
למרחקים.
אנשי הכפר היו אנשים עליזים ושמחים בחלקם. מפעם לפעם ערכו
חגיגות בכיכר המרכזית של הכפר בן כל אחד היה מביא מביכורי שדהו
או תבשילים.
כך היו שמחים, נותנים ראשם ביין ופוצחים בשירה וריקודים.

בתי הכפר היו עשויים אבן או עץ מהיערות הסמוכים, את הבתים היו
מחממים בתנורים על פחם או גזרי עץ שכרתו ביער. על אף שהכפר שכן
בעמק שיצר ההר הגבוה, החורפים היו קרים מאוד ואילו שאר עונות
השנה היו נוחות. אולם ההר היה מכוסה קרח כל הזמן.

אנשי הכפר עסקו באומנויות שונות בשעות הפנאי בערבים הקרירים,
מי בציור, מי בפיסול או גילוף עץ ומי בכתיבת ספרי אגדות או
פילוסופיות חיים.
באחד הבתים גר האיכר שונג, במיטב שנותיו היה האיש ואתו רעייתו
לאסה ובנותיו אשר נותרו בבית. בניו עזבו את הכפר ועברו לעיר
המחוז ומקומות אחרים שם מצאו את בחירות ליבם. את הבנות שנותרו
בבית צריך היה לפרנס ולחסוך כסף לנדוניה על מנת למצוא להן
חתנים.

האיש עבד מהנץ השחר עד חשכה בשדה בו גידל עשבי מרפא ותבלין.
ובשעות הפנאי המועטות היה כותב שירים ודברי הגות על העוצמה
שמשרים עליו ההר והנהר השוצף. אולם בניגוד לאחרים שאומנותם גם
הייתה לפרנסתם בנוסף לעבודתם בשדה, אומנותו בכתבים לא הביאה לו
כל תועלת חומרית. אלא שכך מצאה נפשו מרגוע וסיפוק.

החיים בעמק יכולים היו להיות שקטים ורגילים אילולא רעידת האדמה
שפקדה את האזור ואשר תוצאותיה היו חמורות ביותר לעמק ולכפר.
צלע ההר ממש נבקע ומפולות של סלעים וקרח הותכו על השדות ובתי
הכפר, וכאילו לא די בכך גם חדל הנהר לזרום לעמק כתוצאה מהשבר.

נדמה היה כי מכה ניצחת נפלה על הכפר אלא שאנשי הכפר ידעו כי
אין ברירות או חלופות והחלו במשימת השיקום. האבנים והסלעים
שנפלו מההר שימשו אותם לבניה וגידור וכך לאט לאט שיקמו את הכפר
ואת השדות. רק לבעיית המים לא מצאו פתרון. נכון, גשמים ירדו
בעמק אלא שללא המים הזכים והצלולים מהנהר לא היה ביקוש לתוצרת
החקלאית שלהם כפי שהיה בעבר.

האיכר שונג כעס על האלים שכה התאכזרו אל הכפר, ואליו במיוחד
שכן הביקוש לעשבי המרפא שלו ירד פלאים ופרנסתו הלכה והתדלדלה.
לא יכול היה להביט בעיניה של רעייתו לאסה אשר הביעו דאגה
לבנותיה ולפרנסת הבית.
השתיקות הלכו וגברו ובצידן הבעות כעס. במיוחד הרגיש שכעסה עליו
על שבשעות הפנאי אינו עוסק באומנות שיכולה לסייע לפרנסת
המשפחה. ואילו הוא היה עוסק בכתיבה אשר סייעה בידו לתת מוצא
לפרץ הרגשות והכעס שלו.

ככל שחלפו ימים וחודשים כלכלת הבית דעכה והמתח בבית התעצם. יום
אחד גמלה בלבו החלטה לטפס על ההר ולחפש את מקורות הנהר שנעלם.
לא סיפר לאיש, אף לא שיתף את רעייתו, אלא רק לבתו הבכירה שאהבה
אותו עד מאוד ותמכה בו כל העת. הכין לעצמו מעט צידה לדרך, אסף
את בגדיו החמים ביותר, כלים וחבלים שיאפשרו לו טיפוס על ההר.

טרם האיר השחר יצא מביתו אל שביל העזים המוביל אל ההר, ללא כל
ידיעה לאן מועדות פניו או על אודות הצפוי לו, אבל נחוש בדעתו
למצוא מוצא ופתרון למצוקה הקשה שתקפה את ביתו.
ככל שהעפיל בהר, כבדה נשימתו יותר ויותר והקור החל להיות
מורגש.
אך היה איתן בדעתו להמשיך עד לצוק שסימן לעצמו, שם, כך החליט,
יחנה ללילה.

כל אותו יום, רצה רעייתו מבית לבית, משדה לשדה דואגת לגורלו.
אנשי הכפר החלו מאמינים כי אחד הנמרים טרף אותו או שמא נטרפה
דעתו ועשה מעשה שלא יעשה. כל החיפושים אחריו עלו בתוהו ובאפיסת
כוחות חזרה רעייתו הביתה.
המחשבות על האירועים האחרונים בבית לא נתנו לה מנוח ומרוב דאגה
לא הצליחה להירדם אותו לילה.

רוח קרירה העירה אותו ממקום מרבצו ליד הצוק, מכאן יכול היה
להשקיף על העמק והכפר, אך יותר מכל נגלה לפניו הנקיק שנוצר
כתוצאה מרעידת האדמה בה נבקע צלע ההר. כך ראה כי ערוץ הנהר
ומקור הנביעה היה אי שם במרומי ההר מעבר לעננים. בו ברגע עברה
מחשבה בראשו להעפיל לפסגת ההר ויהי מה.

בחן היטב את השטח שנגלה לפניו וחיפש את השבילים שיוליכו אותו
מעבר לצוק ומעבר לנקיק שנוצר והפריד בין הצלע להר עצמו. ראה כי
בקצה צלע ההר המרחק המגשר ביניהם קטן ולשם שם פעמיו במרץ.

בכפר, יומיים לאחר שנעלם סערו הרוחות, אנשים החלו לריב בהבינם
כי לא התאחדו לסייע האחד לשני וכי כל אחד ראה רק את עצמו בצרה
שנפלה עליהם. חלקם החלו להאמין כי האלים הענישו אותם בהפילם
עליהם את הסלעים ועצרו את הנהר. הם החליטו לבנות מקדש ולהעלות
בו מנחה לאלים עד יחזור האיש.
רק בתו של שונג החרישה.

יום שלם הלך שונג מהצוק לקצה צלע ההר, ואז, בהגיעו למקום בו
המעבר בין שני חלקי ההר היה צר, צדה עינו שני נמרים עומדים
ואילו בצד השני ראה שני גורים בוגרים מייללים. הפער היה כה קטן
עד כי הפליא אותו שהנמרה לא זינקה לצד השני. לא ידע גם מה גרם
לו להתקרב ללא מורא למקום ולהשליך את סולם החבלים שלו לצד
השני. הנמרים לא נגעו בו לרעה, אפילו לא נהמו.
חיזק את סולם החבלים עם יתדות למקום בו עמד ולאחר מכן מתח אותו
על מנת לוודא שאכן נתפס היטב בזיזים אשר בצד השני, לא הספיק
לקום ממקומו והנה הנמרה זינקה ובשתי קפיצות עברה לצד השני
ואחריה הנמר הזכר. חייך לעצמו כאשר ראה את הגורים מתנפלים
בשמחה על האם.
כעת עבר גם הוא בבטחה על סולם החבלים לצד השני. הנמרים הביטו
בו אולם לא נגעו בו לרעה. מהמקום בו עמד ראה שביל המוליך אל
פסגת ההר, קצהו המרוחק של השביל היה מכוסה קרח, התרחק קמעה
מהנמרים וקבע את מקום משכבו ללילה.

בבוקר התעורר ובהתרגשות מצא את הנמרים רובצים לידו מחממים את
גופו מצינת הלילה. קם, התלבש בבגדיו החמים ביותר והחל לעלות
בשביל אל עבר הקרח, הנמרים ליוו אותו עד הקרח ובהגיעו לתחילת
הקרחון נתנו שאגה אדירה כביכול מזהירים אותו מפני הבאות. איש
לא חזר מעולם משטח הקרחון.

כשהוא נעזר ביתדות החל לטפס במדרון הקפוא המוביל לפסגת ההר,
ממרומי מקום הימצאו ראה בקושי את העמק או את הכפר, חש דקירות
דאגה בחזהו אולם לא נקפו אותו רגשי חרטה. נחוש בדעתו המשיך
להעפיל לפסגה, עם חשכה הגיע לקו בו העננים מכסים את ההר, חיפש
לעצמו מקום בו יוכל לישון ולהגן על עצמו מהרוח והקור, וכך
הצטנף ליד סלע שחור ונרדם.

מוקדם בבוקר התעורר רחץ פניו במי השלגים והמשיך בדרכו, בצהרי
אותו יום הגיע לפתח מערת שלג נהדרת והחליט להיכנס לתוכה.
נראה היה כי מערה זו נחצבה בידי יצורי אנוש שכן היו בה שבילים
מסותתים ומדרגות, ככל שהתקדם מתעלם מהקור, הבחין כי האור הולך
ומתעצם וכך גם ההוד וההדר של המערה.
כל הלילה צעד על המדרגות המובילות לפסגה, כמו התעצמו בו כוחות
נסתרים.
בבוקר הגיע לאולם בו האור היה חזק ומסנוור, ניסה להיכנס אליו,
אך כוח מסתורי בלם אותו, כמו חצץ ומנע ממנו כניסה.
במרכז האולם צמח עץ ענק שפרותיו היו בצבע זהוב, למרגלותיו זרם
מעיין רב עוצמה. אך מה שהפתיע אותו ביותר היה דמות של לוחמת
חמושה בחרבות אשר עמדה ליד המעיין.

החל צועק וקורא לה אולם היא, כלל לא הסבה את מבטה אליו.
בכעסו הוציא את קרדומו והחל להכות במחסום הבלתי נראה המפריד
בינו לבין העץ. כמו נחש הכישה, קפצה הלוחמת לעברו מניפה את
חרבה באיום, שונג לא וויתר והמשיך להכות במחסום מנסה לנתץ
אותו, כך הלם שעות עד כי אפסו כוחותיו ולא נותרו בו כדי
להמשיך, בייאושו התיישב בתנוחת תפילה ואיבד הכרתו. יום תמים
נותר בתנוחה זו והלוחמת מביטה בו כשחרבה שלופה אולם הוא לא
התעורר ונותר קפוא במקומו.

הלוחמת, שהופקדה על משמר העץ ומעיין המים הזכים, מונתה על ידי
האבירים שליחי האלים, תפקידה היה מחד למנוע כניסת אנשים לאולם,
מאידך להבטיח את חייהם. מצב זה בו האיכר שרוי ללא הכרה מול
מחסום האולם גרם לה לבטים ומחשבות באשר לניגודים שבשליחותה
זו.
בהחלטה של רגע הניפה את חרבה על המחסום ופערה בו פתח. מבעד
לפתח משכה את האיש לתוך האולם. מהמעיין דלתה מים לתוך דלי קטן
והתיזה על פניו, משהחל לגלות סימני חיים הגישה לו מים לשתיה.
התעורר מביט בה ומביט בעץ אך יותר מכל הטריד אותו הפתח לשמים
הכחולים שהיה במרכז תקרת המערה, פתח ממנו חדר אור זוהר שסנוור
עד מאוד.

לאחר שהתאושש סיפר ללוחמת הקסומה אודות האסון שפקד את הכפר ואת
משפחתו. הלוחמת האזינה בקשב רב ואחר סיפרה כי תפקידה לשמור על
העץ, שהוא עץ החיים ולא להניח לזרים לקחת את פריו המביא מזור,
על המעיין סיפרה שאכן מעיין חיים הוא והמים מיוחדים ואף הבטיחה
כי תפעל אצל האלים כדי שישובו מי המעיין הנובע לזרום עם השלגים
הנמסים אל ערוץ הנהר.

שונג שאל אותה על המיוחד בעץ, והיא ענתה כי כל האוכל מפרי העץ
יירפא מכל מחלה ויחיה שנים רבות.
ביקש ממנה להניח לו למלא בצרורו מפרי העץ והלוחמת סירבה.
ישב במקומו, כרע בתנוחת תפילה ואמר לה "לא אצא מכאן בידיים
ריקות, מוטב לי למות" אמר, עצם את עיניו ונרדם.

כך נותר במקומו עד אשר שוב איבד את הכרתו.

האלים נזפו בלוחמת על שהיא, שומרת את עץ החיים אך נותנת לאיש
למות. בכעסם נשפו האלים לתוך המערה ופירות העץ נשרו. הלוחמת לא
ידעה את נפשה, כרעה ובקשה סליחה מהאלים. ניגשה אל האיש הגוסס
והחלה מנשימה אותו ומזליפה עליו את מימי המעיין. לאחר שהתאושש
נתנה בידו צרור פירות מהעץ תוך שהיא משביעה אותו כי ישמשו רק
להצלת חיי אדם.

האיש שכוחותיו החלו שבים, לגם מהמעיין, התחזק, הודה לה ושם
פעמיו אל השביל המוליך לפתח המערה ויצא לדרכו.

לאחר כמה ימים חזר לכפר, כולם התפלאו לשובו, והוא סרב לדבר,
הלך לביתו וסיפר לרעייתו ובנותיו את שארע עמו ועל המטען אשר
בצרורו.
למחרת יצא לעיר המחוז שם פעמיו אל אחד האצילים אשר היה
מלקוחותיו לצמחי המרפא, שאלו אם ידוע לו על אנשים חולים חשוכי
מרפא מבית האצולה או הקיסרות, בהסבירו כי יש בידו פרי לריפוי
כל מחלה.
האציל התעניין וניסה לקבל את סוד הפרי אולם האיכר שונג סרב
בעדינות למסור פרטים באומרו כי זוהי מתנת האלים.

כינס האציל כמה מיועציו אשר סיפרו כי הנסיכה היואן חולה מאד
והרופאים לא הצליחו להצילה. ליווה את האיכר לארמון הנסיכות
והכניסו אל חדר הנסיך, גם הנסיך שאל וניסה לקבל תשובות אולם
האיכר רק סיפר כי זהו פרי שהאלים שלחו עמו.
עוד באותו הערב האכילו את הנסיכה מהפרי הזהוב ובעודה נוגסת
ממנו בשארית כוחותיה, החל עורה הלבן לקבל צבע ורדרד וחל בה
שינוי.
בבוקר קמה הנסיכה על רגליה כמו לא הייתה חולה מעולם.
הנסיך פיצה את האיכר בכסף וזהב ושלח אותו לדרכו.
כך נדד האיכר בממלכה מרפא אנשים וצובר ממון, עד שתמו הפירות
בצרור, רק אז שב לביתו.

הנה כך שיקם האיש את משפחתו, ובנותיו אכן, זכו להינשא
לבחורים,נדדו מהכפר והתרחקו מביתו, דבר שהעציב את שונג באהבתו
כי רבה לבתו הבכירה.
אז, החליט לעלות להר לאסוף עוד מהפרי על מנת למכור בממלכה
ולאגור כסף כדי לעבור לעיר בה גרה בתו.

שוב לא שיתף את רעייתו בסוד הדברים, הכין לו צידה לדרך, בגדים
חמים, כלים וחבלים. ויצא בטרם עלות השחר.
הפעם דרכו הייתה ידועה לו וכך הגיע לאחר לילה ויום לפתח המערה,
בבוקרו של אותו יום נכנס למערת הקרח והגיע למחסום המונע כניסתו
לאולם, גם הפעם סנוור אותו האור הנובע מתקרת האולם אלא שהוא לא
וויתר וניסה להיכנס לאולם. הלוחמת השומרת על האולם סימנה לו
בשלילה על כוונתו זו אך האיכר היה עיקש, הוציא את קרדומו והחל
להכות במחסום הבלתי נראה עד שלפתע נפער פתח במחסום ואור עצום
חדר לעיניו, עוצמת האור לא רק שסנוורה אותו אלא גרמה להתמוטטות
האולם.

סחף הקרח נטל עמו את האיכר והדף אותו עד לפתח המערה.
ניסה לפקוח את עיניו וחש בסנוור עז של אור היום, החליט להתיישב
על צרורו ולגלוש על הקרח עד לקצה הקרחון.
החליק עד שנעצר, פקח את עיניו ולא ראה דבר, אז הבין כי מהסנוור
אבדה ראייתו. החל לגשש דרכו בשביל המוביל אל גשר החבלים כשלפתע
שמע נהמה של נמר ונעצר בפחד במקומו.

הנמר ניגש אליו וליקק את פניו ובצורה בלתי מובנת כרע לפני האיש
והחל נוהם ומחכך פרוותו ברגלי האיש, בתחילה לא הבין שונג את
כוונתו, אך הנמר נדחף אל בין רגליו עד אשר קלט את הרמז והתיישב
על גבו.

למחרת נבהלו אנשי הכפר בראותם בשדות את הנמר ועליו האיכר שונג,
בראות הנמר את האנשים הטיל את האיכר לקרקע נהם ונמלט לעבר
הצוק. כך גמל הנמר לאיש שהציל את משפחתו בעבר.

אנשי הכפר הביאו את האיכר לביתו והוא סיפר לרעייתו את הקורות
עמו ועל דבר עיוורונו. האיש שהביא מזור לכל החולים עם פרי עץ
החיים נותר ללא פרי לעצמו.

לאחר כמה ימים ביקש שונג להודיע לבניו ובנותיו על מצבו
ולהזעיקם לביתו.
אישתו נענתה לבקשתו ושלחה שליח להודיעם על כך.
בתום שבוע אכן נאספו כל בני המשפחה ונעצבו מאוד לראות את אביהם
בעיוורונו, דווקא עתה משמצבו החומרי השתפר ויכול היה לעסוק
בתחביבו ולכתוב סיפורים,
איבד אביהם את מאור עיניו וכל זאת בשל השליחות שלקח על עצמו
למצוא מענה לנהר שחדל לזרום, בצערם חשו כי האלים בגדו בו.

אז, קמה בתו הבכירה, ניגשה לאמתחתה, הוציאה צרור קטן מבד
ולהפתעת היושבים שלפה מתוכו פרי, אחד מפרות עץ החיים שהביא
אביה מההר בפעם הראשונה.
"הנה אבא" אמרה, "לא יודעת מה גרם לי לכך, אולי זה היה רצון
האלים, אבל שמרתי פרי אחד לעת צרה, אני חושבת שכעת זה הזמן
להשתמש בפרי עץ החיים שהבאת על מנת לתת מזור גם לעצמך". והגישה
לאביה את הפרי אל פיו, אכל שונג מפרי עץ החיים ונשא מבטו האוהב
אל בתו. הוא הבריא לחלוטין.

ברגע זה נשמע שאון רב מההר. מבעד לערוץ שנפער, החלו לזרום מים
טהורים צלולים וזכים. מי מעין עץ החיים אשר בפסגת ההר שבו
לעמק.