רפונזל נעלה את דלת המגדל וזרקה את המפתח מן החלון. מיד כשזרקה
מיהרה להתרחק, כדי שלא לשמוע את המולת הנשף. למטה ריחפו נסיכות
בלונדיניות בזרועות נסיכים (וכמה גברים רגילים) וכל הארץ מלאה
בצחוקן. או שמא היה זה ראשה?
אחר כך עברו שנים.
שנים היא ניסתה לחשוב על פתרון. היתה מביטה מטה ורואה נסיכים
חולפים, אך איש מעולם לא הרים את ראשו. פעם אחת העזה לשלשל
קווצה משערה, אך מיד כשנדמה היה לה שהבחין בה נסיך, משכה אותה
למעלה מבלי לדעת מדוע.
בלילות היתה בוכה; בוכה ושומעת הדים לועגים לה מקירות המגדל.
עד שבוקר אחד השכימה להבין מה חסר. באותו יום, עת הובאה לה
ארוחתה דרך החריץ, ביקשה מהיד הנעלמה של חייה מי חמצן.
המשימה שהחלה היטב נתקלה בקשיים לא צפויים. מדי פעם בפעם
הכניעה אותה השריפה בקרקפת, והיתה נתקפת יאוש ומוותרת על הכל.
אבל הצליחה לאסוף את הטיפות מן הרצפה ולהמשיך, ויום אחד
התבוננה במראה, והרי היא בלונדינית.
נשימה אחת עמוקה אחר כך היה שיערה מוטל מעבר לחלון, ויפי זוהרו
על רקע אבני המגדל הביא נסיכים מכל קצווי הארץ.
אחר כך לא ברור מה התרחש. האגדה נקטעת, הגרסאות נחלקות לשניים.
הנסיכים שהיו שם מספרים בעיקר על קרבות שניטשו ביניהם, על
חרבות שנשלפו ודרקונים שנקראו לירוק אש. עוברי אורח שלא הרהיבו
עוז להשתתף בקרבות יודעים לספר על האחד שניצח, ואיך תקע חרבו
בקרקע, ואיך ניגב את הזיעה ממצחו ואיך - כשהושיט ידו ואחז
מחלפת שיער בלונדיני נוצץ - הכריע כובד משקלו את השיער הצבוע
לעייפה והוא נשר ונפל והתפזר וכיסה את גופות הנסיכים המדממים
על הקרקע.
אבל פעם אחת, כשהוגנבו לה עט ונייר בחריץ המזון, כתבה רפונזל
הזקנה והקירחת סיפור אחר, על שיערה שהיה מוטל מן החלון,
וצווארה שהתאבן מן השכיבה הממושכת, ועל אותה משיכה גורלית
וכובד משקלו של הנסיך על כל המשתמע מכך.
ואיך ברגע נורא אחד של פחד קרעה את שיערה מראשה, והכאב המדהים
של העור הנתלש, וכל השנים הריקות שבאו אחר כך.