עלייתי במדרגות היתה כבדה, רדומה כמעט. כשל זקן ההולך מתמשכות
אל סוף חייו בשלווה של השלמה. כאילו עולה אני מתוך נטל.
אור הפנסים היה קלוש, עוטה בערפל עדין, או שאולי רק היה נדמה
לי כך.
אחזתי את הספר בידי והלכתי בדרך לביתי כמתוך חלום. בעיקול
המוביל לעלייה הביתה, ניערתי את עצמי בחוזקה; ובניסיון כפוי
ומגוחך לחזור למציאות, פתחתי את הספר והתחלתי לקרוא, תוך כדי
הליכה איטית, מתנודדת. הסיפור היה יפה, בעיקר סגנון הכתיבה -
עלילה אמיתית אך סוריאליסטית, מנותקת במקצת. תיאורים נפלאים
ללא סוף.

 ידיד יקר שלי פסע במורד הרחוב, בחיוך שובב אך מריר. "את
נראית מצחיק," הוא אמר בילדותיות.
חייכתי אליו בחזרה חיוך חצי-ביישני, כמה אהבתי אותו באותו
הרגע.
"מה שלומך?" פניתי אליו מתוך נימוס אך בהתעניינות אמיתית.
הוא לא ענה דבר, רק הרצין לפתע, וסיפר לי מקרה מוזר שקרה לו
אותו יום, כאשר חתולת רחוב עיוורת נטפלה אליו ברחוב, ולא עזבה
אותו. הוא רץ מתנשף לתחנה, וגילה שאיחר את האוטובוס בשתי
דקות.
"אני מפחד," אמר לפתע, "העולם מוזר כל כך."
לו רק יכולתי לחבק אותו, לגונן עליו...
"ועם זאת, הלא העולם יפה, יפה מאוד," אמרתי בנסיון מגומגם לנחם
אותו.
הוא הירהר רגע, ואחר אמר לאיטו, כמחשב כל מילה -
"נכון הוא שאמרת. ענני ערפל עדין יורדים עלינו."
לפתע דברי נראו לי פשוטים מאוד, ישרים מאין כמותם.

 מאוחר יותר יצאתי מהבית במטרה מודעת אך תמוהה. חסרת ממשות
וסיכויים למדי. האוויר היה צונן מאוד ועומד, והשמים נראו
בהירים כבשעות שלפני הזריחה, למרות שהשעה היתה רק כמעט חצות.
שמחה הייתי לטייל לבדי ברחובות ושרקתי שיר שקט, כמו למישהו אחר
המטייל עימי. כשעברתי בצומת, זיהיתי ברחוב המקביל איש מבוגר,
הנגרר אחרי שני כלבי זאב מרצונו.
כמה כעסתי על עצמי לפתע. על הרחמים העצמיים, שעברו את סף הרעד
זה מכבר, והם מתכנסים לתוך שלווה עצמית, והשלמה שקטה ונסבלת עם
חוסר המעש.
עמדתי קפואה על מקומי, בין הבניינים המוארים לבין אלו שעדיין
לא נבנו. בתהייה אילמת.
לרגע רעדו כתפי בבכי חרישי, כמו שלא עשו כבר מזמן.