"אתה צריך חברה."
בית קפה תל-אביבי, יום שישי בצהריים.
"מה?" שאלתי כי לא באמת הייתי בטוח שאני שומע נכון את מה שדודה
שלי אומרת.
"אתה צריך חברה." סבתא שלי חזרה על הדברים שלה.
"אין מה לעשות... נשארו לך עוד שלושה חודשים לשחרור. תראה אותך
כולך מבואס..."
"אסתר, אני עייף אני לא מבואס, נמאס לי מהצבא הזה, נמאס לי
מהמדינה הזאת. מה שאני צריך זה איזה חופשה של חמש עשרה שנה
באנגליה כמו שאת לוקחת לך. פעם בכמה חודשים אני אבוא לבקר את
כולם, לספר שיורד אצלנו הרבה גשם ושיש לי סנאים בחצר. אבל שם
אני אהיה מאושר."
סבתא שלי ודודה שלי הסתכלו אחת על השנייה.
"אתה צריך חברה." סבתא שלי אמרה עוד פעם אחת בפסקנות.

סך הכל - באמת לא יזיק לי להתאהב במישהי ושהיא תתאהב בי ויחד
נחיה באושר ועושר עד עצם יום הטיסה שלי לחו"ל.
אחר כך אני אטוס לכמה חודשים ונתגעגע נורא. אני אחזור חודש
מוקדם יותר רק בשבילה, כי אני לא יכול להתגעגע יותר ואז נהיה
ביחד עוד חודשיים ואחד מאיתנו יחליט שזה כבר לא אותו הדבר. ואז
נפרד.
בעצם אולי זה כן יזיק.

ברור שבלילה כשאני חוזר הביתה ושוב פעם יורד גשם ואני שוב פעם
באוטו לבד שומע בפעם המי-יודע-כמה את "אהובתי" של משינה מנגן
ברדיו, אני פשוט מת שתהייה איתי מישהי שתעלה איתי הביתה ותישן
איתי במיטה, שתוך כדי שינה תצחקק לה מאיזה חלום מתוק.
גם על זה חשבתי באותו רגע.

המלצרית נגשה אלינו. "הכל בסדר? אתם רוצים עוד משהו?"
"את מספר הטלפון שלך." עניתי מול המבטים ההמומים של סבתא ושל
דודה אסתר.

'מה נעשה היום?'...

אותו SMS מעצבן שמגיע פתאום בשמונה-תשע בערב ביום שישי. מישהו
סוף נזכר...
התקשרתי לירון...
"היי ירון מה קורה?"
"בסדר מה המצב?"
"יהיה טוב... מה עושים היום?"
"בא לך סרט?"
אין שום דבר אחר. כל יום שישי זה סרט. או פול. או מסיבה. או
בית קפה. החיים בתל אביב מסתכמים בארבעה סוגי יציאה.
ואף אחד לא יחשוב על משהו חדש... אף אחד לא יציע לקחת את
המכוניות ולנסוע לשחות בכנרת.
הסתכלתי על סבתא שלי, אוכלת את האוכל הסיני שאנחנו מזמינים בכל
יום שישי בערב, מדברת עם אבא שלי בפעם המי-יודע-כמה על זה שאיך
זה ש"לשרון אסור להיות שר ביטחון אבל ראש ממשלה מותר לו"...

ימי שישי... למה בעצם הפכו ימי שישי? למן שיגרה מטורפת כזאת.
הרי בבוקר יש רק שתי אופציות. או שאני אשן עד הצהריים או שיש
לי בוכטה של סידורים... אין באמצע. כי למי יש ראש ללכת לטייל?
לשחות? ללמוד להכין עבודות בפימו?

אחר הצהריים מבקרים את סבא ואחר כך את סבתא. תוך כדי הביקור
אצל סבתא מנסים להזיז את הקבוצה הזאת של הפדלאות לצאת. ברוב
המקרים זה לסרט.

אבל לפעמים קצת נמאס לי מסרטים של יום שישי.

ישבנו חמישתנו בסלון וראינו חדשות. אורי כרסם פיסטוקים. אף פעם
לא הבנתי למה מכרסמים פיסטוקים. יש יותר זבל מגרעין אז מה
הטעם.
"ביבי הזה - ממש הורס את המדינה עם המדיניות הכלכלית שלו" אילן
סינן.
"הלו תפסיק, לא יפה לדבר ככה." ליאת נעצה בו מבט.
"מה קרה? מה זה לא נכון? זה נכון! מספר המובטלים עולה, יש
עיצומים בלי סוף, אנשים בני ששים וחמש שגם ככה אין להם עבודה
יצטרכו לעבוד עוד שנתיים ובמקום ליצור מקומות עבודה הוא זורק
את כל הפקידות למעגל האבטלה והעוני!"
"מעגל האבטלה ומעגל העוני הם לאו דוקא אותו מעגל" אמר גלעד
בקול שנשמע חכם.
"זה לא משנה. המדינה הזאת במצב נורא. אין שבוע בלי שנהרגים פה
אנשים מפיגועים." אורי חיזק את אילן.
"או תאונות דרכים." אילן המשיך תוך כדי שהוא משחק עם בקבוק
בירה ריק.
"חיסולים של העולם התחתון. או סתם אלימות במשפחה או בין
חברים."

"הבעיה בחינוך." ליאת קבעה "אנחנו עם של בורים".
"מה בורים, מה? תראי את שאר העולם, כל האירופאים ההיפים עם
המסורת וההיסטוריה שלהם, חצי מהם עדיין לא יודעים לכתוב
ולקרוא..." גלעד התרעם.
"גם אצלנו המצב לא טוב...ילדים חושבים שבן גוריון היה שדה
תעופה..."
"אין מה לעשות המדינה הזאת מתפוררת. ככה זה כשלא מתכננים
בראייה לעתיד."
"אם החינוך והכלכלה לא ישברו אותנו אז הקרע בין הדתיים
לחילונים יעשה את זה..." אורי החליט להוביל את השיחה זורק עוד
קליפה של פיסטוק להר הקליפות שעל השולחן.
"זה לא דתיים-חילונים. זאת קבוצה קטנה של מזרחיים דתיים שמנסה
לנפח איזה שהוא בלון של שד עדתי." גלעד ענה לו בשמץ קל של
גזענות.

סגרתי את הטלויזיה ושמתי דיסק של לאונרד כהן. ליאת, אורי, גלעד
ואילן הסתכלו עלי.
התיישבתי חזרה בכורסא, תופס את הבירה שלי ומחסל את מה שנשאר.
"תראו, נשארו לי עוד ארבעים יום לשחרור. אז למה אני מרגיש כמו
בן ארבעים שנה עכשיו? מי שרוצה להמשיך את ויכוחי הסרק האלה
שילך לפרשן ביומן בערוץ אחד."

ישבתי בשירותים ופתחתי את העיתון הגדול. מדפדף בקושי בין
העמודים הענקיים של יום שישי נחתתי ישר על התיאורים של משפחות
החטופים שרואות את הבנים שוב. כשקראתי איך מעתוק וקאסם, הבנים
של עומאר, החטוף הדרוזי בכו על הארון של אבא, הכל פשוט נשבר.
גוש ענק של מועקה טיפס לי במעלה הגרון, לוחץ על שקי הדמעות של
העיניים.

שנייה אחרי זה כבר התייפחתי בלי שליטה בוכה בשירותים כשהעיתון
של סוף השבוע על הברכיים שלי והפנים שלי מלאות כאב של ילד קטן
שהיה חולה המון זמן וכבר נמאס לו.

כל הכאב, הפחדים, האובדן, השכול והג'יפה של השלוש וחצי שנים
האחרונות התפרצו ברגע אחד של בכי בשירותים. זכרונות של חברים
שהתפוצצו בטרמפיאדה בצריפין ועל במת מייק'ס פלייס לצד חוסר
האמון המצטבר שלי בממשלה ובמדינה בעקבות חטיפת החיילים לפני
שלוש שנים, בעקבות השארתו של מדחת יוסף בקבר יוסף למות בלינץ'
אכזרי, בעקבות פיגועים באלנבי ובאוטובוסים בצפון, בעקבות המצב
הכלכלי.

הכל יצא החוצה.
מתערבב עם הידיעה שאי שם עמוק בתוך הלב שלי ניצת זיק קטן וחדש
של תקווה. שובם של עדי, בני ועומאר הביתה פתאום העיר את הארץ
הזאת באור אחר. המוכנות שלנו, להסתכן כל כך למען המשפחות, למען
החטופים, העליונות המוסרית שכולנו מתגאים בה כל כך - עדיין
קיימת.

הסיבה שלמענה הסבים והסבתות שלנו עלו לארץ - עדיין שרירה
וקיימת.
אז בכיתי, על משפחות שכולות שקוברות את בניהן לאחר שלוש שנים,
על משפחות שכולות טריות שקוברות את בניהן ובנותיהם לאחר הפיגוע
בירושלים, על אבדן התמימות של מדינת ישראל ושל העולם בשלוש
השנים האחרונות, ועל התקווה שאולי לעולם הזה יש עוד תקנה.