הוא והיא במיטה. היא פוקחת עיניה, ורואה אותו קרוב אליה, כל כך
קרוב שהאפים שלהם כמעט נוגעים אחד בשני. היא מביטה בו בשנתו.
העיניים האלה, שכל כך מביעות, שכל כך מרגשות, שחודרות לנשמה
שלה, הנשמה הפרטית והאינטימית שלה וחושפות את הכל. העיניים
האלה ישנות עכשיו, הן זקוקות לזה. המבטים החודרים בזמן הקצר
הזה עשו את שלהם, ועכשיו הם זקוקים לשינה טובה.

שבוע עבר.

שבוע עבר מאז הטירוף. אחרי ההתרגשות הגדולה, הנגיעות, הלטיפות
שלא נגמרו, הלילות הלבנים שנמשכו עד הבוקר. השפעת הסם מתחילה
להתפוגג והמציאות מתחילה לקבל צורה, צורה שפינותיה מכאיבות.
הם לא יודעים איך להכיל את כל מה שעבר עליהם, האינטנסיביות של
הקשר החדש מתחיל להראות את אותותיו.

"אני אוהבת אותך" היא לוחשת. בשקט בשקט, רעד עבר בגופה. כבר
שלושה ימים שהיא משננת את המילים האלו בראש. מביטה עליו ברוך
ומשננת. כל גופה זועק את המילים הללו, אך היא יודעת שזה לא מה
שיציל אותם.

עוד ביום הראשון כשהכירו, ידעה שהיא לא יכולה לקבל אותו. הם
התוודעו אחד לשני בקורס "טנטרה". הוא סיפר שהוא בעל משפחה עם
אשה ושני ילדים ושהוא בא כדי לקחת משהו חדש לחיים שלו. והיא
מרגישה שהוא אכן לקח, את הנשמה שלה.
בשבוע שעבר עליהם, השבוע המדהים ביותר בחייה, היא הרגישה כאילו
לקחה סם, סם האהבה. היא התמסרה אליו בכל ישותה והוא לה.

אלפי נורות אזהרה דלקו בראשה מהיום הראשון. אך היא, נתנה לרגש
לכבוש, להציף אותה, למכר אותה להרגשה הזאת. ההרגשה שאין שווה
לה, אהבה.

השבוע נגמר, הסם התפוגג, המציאות ניתכת. הוא צריך לחזור, לחזור
למה ששפוי. גם היא צריכה לחזור. לחזור לאדמה, לחיים שלה.

אבל למה זה קשה כל כך לעזאזל?