פגשתי את ענת בכיתה ג'. היא הייתה עצובה כי שכחה את הסנדוויץ'
שלה בבית. היא הייתה יפה, ממש יפה, והרגשתי את הגוף שלי רועד.
כבר אז ידעתי שאני מאוהב.
ידעתי שאני אוהב אותה, מאד אוהב אותה, והדבר האחרון שרציתי זה
לראות אותה עצובה, אז נתתי לה את הסנדוויץ' שלי.
זה לא היה סתם סנדוויץ', היה בו מלא שוקולד והוא היה עטוף
בנייר כסף כמו שרק אמא שלי עושה.
ענת שמחה והתרגשה ולא השאירה פירור. מאז נשארנו חברים, ואני
נשארתי רעב.
בכיתה י"א היא הסכימה שאני אמשש לה את השדיים. לא משהו רציני,
עם חזייה והכל.
אבל הם היו מושלמים, קטנים וחמודים כמו שני תפוחים.
כשהיא נכנסה עם האוטו בעמוד חשמל היא בכתה, ממש בכתה.
"לא נעים לי לבקש", היא סיננה מבעד לדמעות כשהיא מחבקת אותי
חזק.
אני לא אוהב לראות את ענת בוכה, כי אני אוהב אותה, באמת אוהב
אותה. היא הפסיקה לבכות אחרי ששילמתי על הנזק מהכסף שנשאר לי
מהבר-מצווה, ואפילו חזרה לחייך אחרי שגם קניתי לה דובי ענקי.
יום אחרי זה אני והדובי ראינו את השדיים שלה, כמה שהיו יפים
מבחוץ, מבפנים הרבה יותר.
קטנים וחמודים כמו שני תפוחים.

אחרי הצבא, השדיים של ענת היו עדיין קטנים וחמודים.
היא רצתה להגדיל את התפוחים שלה, בניתוח, ניתוח יקר מאד.
"לא נעים לי לבקש".
היא נראתה עצובה, ואני הרי אוהב אותה, ממש אוהב אותה, אז נתתי
לה את הכסף שחסכתי בשביל לטוס.
יום אחרי זה אני והדובי ראינו את השדיים החדשים שלה. כבר לא
שני תפוחים יותר.
ענת בגדה בי פעמיים אבל קיבלתי אותה בחזרה, למרות שלא היה נעים
לה לבקש, בגלל שאני אוהב אותה, ברצינות אוהב אותה.
היא לא אהבה את החברים שלי כי הם אמרו לה שהיא מנצלת אותי, וזה
העציב אותה. הדבר האחרון שאני והדובי רצינו לראות זה את ענת
עצובה, כי אנחנו אוהבים אותה, באמת ובתמים אוהבים אותה.
אמרתי לחברים שלא יתקשרו יותר ושאני לא צריך אותם יותר, כל מי
שאני צריך זה ענת והדובי.

התחתנו בגיל 25 והחלטנו שאני אקח אחריות על פרנסה והיא תשמור
שלא יפרצו לבית.
בגיל 27 לענת הייתה מחלה מוזרה, הרופאים אמרו שהכלייה שלה
דפוקה ועושה לה בעיות אבל יש מחסור בתרומת איברים כך שאין אף
כלייה מיותרת להשתיל לה.
היא בכתה, ממש בכתה. "לא נעים לי לבקש", היא אמרה.
הניתוח שבו הוציאו לי את הכלייה בוצע על ידי מנתח חסר הסמכה.
ענת בכתה, אבל ידעה שחלק ממני תמיד יהיה בתוכה.

ענת קברה אותי מקופל בקבר בצורת ריבוע כדי שיהיה לה עוד
צ'ופצ'יק לקבר, שאחרי שתמות יהיה לה קצת מקום להתמתח.
היא ידעה שאם הייתי חי הייתי מסכים, כי אהבתי אותה, באמת אהבתי
אותה.