היא היתה חציה אשה וחציה דג. היום, כשאני משקיף מביתי אשר על
ראש אחד הצוקים הצופים על נהר הבנדירס, ערירי ומיודד עם הלילה,
אני יכול לזכור רמזים מוקדמים לכך, ויש להודות כי חששות החלו
לקנן בליבי עוד קודם שראיתיה ערומה.
כמשל יכול אני לספר על שיחתנו אודות המים, באותו לילה ארוך
ושחור ואנו יושבים אל מול הים המעלה אדים של ערפל, אמרה (בקול
שיש בו חיים ומוות): "לעולם לא תוכל לצלול אחרי, לעולם לא תשיג
אותי במעמקי האוקיאנוס".
כשהבטחתי לה, בוער מאהבה, שאלך אחריה לכל מקום בעולם, לא אמרה
כלום ורק צחקה צחוק עצוב.
אף את רתיעתה מכל ניסיון שלי לגעת בגופה קשה היה לייחס
לביישנותה הטבעית. "זה אני?" - שאלתי אותה - "את לא נמשכת
אלי?"
אבל היא רכנה לעברי ובקול רך כמו אדוות המים המלטפות את החוף
הבטיחה לי כי תמיד תאהב אותי. "אבל" - המתיקה לי- "אנחנו מאד
שונים, אתה עוד תגלה את זה".
"אנחנו לא כל כך שונים"- מחיתי- "ואני גם יכול להשתנות. אהבה
יכולה לשנות אותך".
אבל טעיתי. לעולם לא אשכח את היום בו ידעתי בוודאות שהיא לעולם
לא תהיה שלי. כמה אכזרי היה לגלות זאת דווקא לנוכח גופה המדהים
הפרוש ערום על המיטה לפני, סנפיריה המעוגלים זהרו בהילת ירח
וטיפות מים קטנות שקופות נצצו כיהלומים במורד גופה. ריח מלוח
של ים עלה מתוך הסדינים ועורר בי סחרחורת קלה. התקרבתי כדי
לגעת בפעם הראשונה והאחרונה בגוף שלעולם לא יהיה שלי, אחר כך
לא יכולתי עוד לעמוד שם, פרשתי כנפיים ועפתי בעד חלונה לעבר
הצוקים המשתפלים אל גדות הבנדירס.