כי חברה אמרה לי שנורא כדאי לי לנסות. היא דווקא שמעה דברים
טובים: מסודר, גבוה, מיוחד וכל שאר המשפטים שמביאים אותך אל סף
תהום. ואני כבר לא המון צעירה, ואולי כבר רטט קל באצבע
העירומה, מגשש את דרכו אל מנגנון הבושה. חיפשתי את המנוס והוא
איננו.

שבוע חשבתי, והתקמטתי.
בסוף אישרתי. העברתי את שבע הספרות שלי, והתנערתי.

נכנסתי להתקלח, ואמרתי בטח עכשיו הוא יתקשר, וכך לא היה, יצאתי
ולעצמי: כבר שיפור.

שתיתי, וליטפתי את הכרית, למה היא אף פעם לא מסתדרת בתנוחה
הנכונה כשאת מתוחה? חשבתי לי, והמשכתי. טלפון. חיכיתי 4 ביטים
והתרוממתי.
שלום אני גד, אמר. דווקא נשמע חביב, מלמלתי לעצמי, למרות השם.
אל תשכחי שאני שומע,אמר ולא ניתק. זה לא הפריע לו לכבוש אותי
בשאלה: עכשיו שש, בשמונה? בפינה? לא עניתי, כי האו. קיי. היה
באוויר. אתה יודע איך להגיע? הלו?
ניתקתי.

ניתקתי מהכרית האליפטית, אנטי אלסטית, ובכלל לא נחמדה שלי,
ועברתי לארון. אין דבר שאני יותר שונאת מלהשקיע בדברים שנשארים
בסוף ריקים? ארון? אולי מגירה.
מה לובשים לפגישה עם אלוהים?. אולי לבוש חווה, הרהרתי? אבל
נזכרתי בחרון אפו.

בסוף התגנבתי למעיל ארוך, כבגד גוף, וקפאתי. עץ הדעת הטיל עלי
חתיתו, אז לא קיללתי.

כיתתי גרבוניי לאתים וחזייתי למזמרות, והלכתי לדפוק פן. חשבתן
פעם כמה אנחנו משקיעות, בריטואלים פאגניים, רק כדי שנעיז להציץ
במראה ליד דלת הכניסה? לא חשבתן? מוזר.
בפוך שמתי עיני, כי כתוב, ארזתי את השוקר והרגשתי ממש אשת
סיסרא. התיישבתי לקרוא את "שיר השירים" עד שיגיע, אולי לקדם
נושאי שיחה, למרות שמצב הרוח נטה ל"תהילים".

בסוף ההתחלה ירדתי, סבתי לחזור, אך חזרתי רק לעצמי. הגעתי. היי
פינה.
בעוד אני עומדת, והנה מתקרבת לה המאנטרה הקבועה התוקפת אותי
תמיד, בטרום פגישה ראשונה: מה אני מופרעת? מה הייתי צריכה את
זה? למה אני תמיד מסתבכת בשטויות האלה? הוא בטח מכוער, טיפש,
אנס בחופשה, או שמשון הקרח. זה תמיד ככה אצלי.
זה מעיק, אבל מעביר את הזמן מצוין.


מחכה. מאחר? או שמא עושה נסים, חשבתי, תוך שהתקרבה לעברי
סובארו ישנה ומרובעת, בצבע חום. נולד בי רצון עז להזמין את
הצלב האדום. איפה אימא שצריך אותה?
זה עצר על ידי ולא העזתי להישיר מבט. והוא מצידו לא השפיל
מבטו. מצידי?
נכנסתי והתכנסתי.

ערב טוב, פתח בקול רועם, ואני לא לא עניתי. דווקא קול נעים,
חשבתי לעצמי, והעזתי להציץ שמאלה, יחד עם אלומת פנס הרחוב
התורן, כדי לקבל פרופורציה.
הו הפתעה. נראה סימפטי. צעיר לגילו, ומגולח.
רעד קל עבר בסחוס הדרומי. שקט מאיים השתרר, והחלטתי כי אין
ברירה אלא להמשיך לשתוק. הכבישים כדרכם נטו שמאלה וימינה,
והקופסא בעקבותיהם. ואני בעקבות הקופסא. רכובה.
לפתע הוא התחיל לדבר בשצף קצף תנכ"י, בלתי נשלט. ואני? אני
שכחתי את קאסוטו בבית.
אז אמרתי כן, וחייכתי.

הוא פשוט התחיל להתפאר בבריאה שלו: על הים שלי, ההרים שלי,
היערות שלי, הסתיו שלי...
הזין שלי חשבתי לעצמי. אם הוא ימשיך, אני אתחיל. נאמר
באוושוויץ, כדורי, עמיר.
חרטה עמוקה, ותירוצים מועילים עלו בין השקדים של גרוני, וירדו
בדממה. זו פעם אחרונה, נשבעתי. תמיד זו הפעם האחרונה.

לאן נוסעים? נשמע קול בחלל הקופסא. כנראה הקול שלי.
מיד מגיעים, חזר הד עם צליל של סנה. חשבתי אם כדאי להכניס את
זה לעשרת הדיברות. וויתרתי.

נראה שהגענו, כי המנוע המחרחר לפתע נאלם דום. המקום היה חשוך
ומכוניות רבות היו לידינו, זעות כבתפילה חרישית, ומתעטפות
קדושה. מסך גדול, מואר ניצת מולנו, מעמד הר סיני?, התפעלתי.
אך לפתע קלטתי. לא מעמד סיני ולא מדרסים אורטופדיים- מר אלוהים
לקח אותי לדרייבאין. מר גד רוצה לבעול אותי בדרייב אין בקופסא
שלו! אלוהים ישמור, זעקתי, ומיד השתתקתי. מטומטמת.
יש בעיה? שאל בריחוק. אין לא בעיה, השבתי באצילות. ונשכתי
שיניים. כי האודם.
אני חשבתי שיהיה נחמד, אמר. נחמד? שאלתי. אתה לא חושב שזה קצת
אולד פאשן?
אני לא רוצה לפגוע, מותק, אבל אני את הגיל הזה עברתי. סלח לי
באיזה גילגול אתה?
הפסקתי לספור אמר, אבל מה שטוב לרחל אימנו, טוב גם עבורך,
הרגיע.
אני מתנצל אמר. תתנצל בפני כל העם היהודי! צעקתי בפרץ
פטריוטיות. אם ככה אתה מתייחס לעם הסגולה שלך, עדיף כבר לעבוד
את בודהה.
סליחה, ביקשתי. מאיפה זה הגיע, לא הבנתי.

כן, הוא נעלב. הניע, וגלש במדרונות הצפוניים של בני ברק.
לאן הפעם, שאלתי.
אין תגובה
ברוגז? העזתי.
לא ממש, השיב. עוד לא סיימתי לכתוב את הספר. מלכים ג4. הרגע
עלתה לי הברקה.
בואי ניסע אלי יש לי די. וי.די. סראונד באוהל. כמעט הגענו.

כל ההשתלשלות כבר הייתה גדולה עלי. אז החלטתי להתנצר.
החלטתי להתנצר, זרקתי לחלל החללית היפנית.
כל הכנסיות כבר סגורות, השיב.
אני רוצה להתחיל להתאמן, לחזור על השמות וראשי פרקים.
אכפת לך להחזיר אותי לפינה שלי? במפגיע, נשבעת.
לפתע החלו ברקים צובעים את השמיים במתחים חשמליים אדירים, שהיו
שורפים לי את הבוילר, גשם שקוף, עז, ניתח ממעל, ורעמים נשמעו
כהירושימה, ביום קרב.
כועס, שאלתי?
ינואר השיב, לא מערב עניינים אישיים.
אולי בכל זאת תעלי? הגענו.

חככתי, ולמרות שלא רציתי, לא עליתי.

שלכם
קופרניקוס