בלילה שלפני הפגישה שלהם הוא קנה לה זר פרחים. אבא אמר שזה
מיותר, אבל לבנו לא היה אכפת. הוא נסע לחנות הפרחים על
האופניים וקנה 9 ורדים.
"כמה זמן הם מחזיקים?" הוא שאל את המוכרת
"13 ימים", היא ענתה.

ביום של הפגישה הוא התעורר 0.5 שעה לפני הזמן שכיוון בשעון
המעורר, ליבו פעם כמו בוכנת מנוע והריכוז היה ממנו והלאה.
הוא שונא להיות תלוי באבא, עוד 7 חודשים ויהיה לו רשיון.

כל הדרך לירושלים הוא חשב רק עליה, בדומה למה שעשה ב-7 הימים
האחרונים. כשאבא עצר את המכונית, הוא חיכה לה 15 דקות בערך.
כשראה אותה הגיש לה את הזר עם 9 הורדים והיא אמרה שהוא הכי
חמוד ביקום.

הוא איש עם מוח פשוט, סטרייט-פורוורד, מעשי, ההפך הגמור ממנה.
היא אישה מסובכת, מתוסבכת, רוחנית, ההפך הגמור ממנו.
שני הפכים משלימים, יין ויאנג, יום ולילה, שמש וירח.

בצהרי אותו יום, כשהשמש עוד היתה ברקיע, היא לקחה אותו לגן
כלשהו שמאוחר יותר שכח את שמו, אבל ממילא לא היתה לו כל סיבה
לזכור, מפני שהיה מרוכז רק בה.
הם דיברו. 120 דקות הם דברו, עד שהיא הרגישה שהם צריכים ללכת.

הוא לא זוכר מה הוא עשה, הוא לא התכוון לשום דבר, אבל 10 שניות
אחרי זה הם התנשקו.

הפכים משלימים, יין ויאנג, יום ולילה, אור וחושך.

כשהם חזרו לבית שלה, הוא נישק אותה עוד 1 פעמים כדי לבדוק שלא
דמיין כלום.

היא אומרת שזה אופייני למזל שור, לראות את העולם במספרים,
בכמויות, למדוד הכל. הוא רק מהנהן ומסתכל עליה בעוד היא מדברת
על יסוד אדמה מול יסוד מים, או משהו כזה.

בלילה היא לקחה אותו ליער שבעיר, הוא כל כך אוהב את הלילה. וגם
אותה, כמו שאיש של מספרים מסוגל לאהוב.
כשהם הגיעו למעלה הוא שאל אותה אם זה המקום שהיא רצתה להראות
לו, כשהיא אמרה שכן הוא לא חיכה יותר מידי. 2 נשימות כבדות
ולשונותיהם שוב נפגשו.

יין לא יכול בלי יאנג, ויאנג לא יכול בלי יין. בכל אחד מאתנו
יש קצת מזה וקצת מזה, הם היו מנוגדים לגמרי.

כשהוא שאל אם הם יוכלו להיפגש בשבוע הבא היא התחילה להתחמק,
ואמרה שיש לה מבחן מגן בלשון, הוא היה נותן לה 100 על המקום,
אם זה היה תלוי בו. הם התנשקו עוד נשיקה קצרה, אחרי שהוא הבטיח
לה שהיא לא תארך יותר מ3 שניות.

החיים הרבה יותר פשוטים, כשניתן לבטא אותם במספרים. כמו דאגלס
אדאמס, שאמר שהתשובה להכל היא 42. היא חושבת שהכל פסיכולוגי,
הוא חושב שזה 43.

אחרי כל פעם שהוא נאלץ להתכופף 5 סנטימטר כדי לגשת לשפתיה
האלוהיות, היא סילקה את השיער מהפנים, פעולה שלקחה לא יותר
מ-60 מאיות השניה, ואז הם המשיכו. אחרי שנגמר האויר לשניהם היא
אמרה שהיא מרגישה מעופפת לגמרי, הוא לקח את זה כמחמאה.

לפעמים כשהפכים נפגשים, ניצוצות עפים. יש הטוענים שבצורה דומה
נוצר המפץ הגדול בזמנו.

היא אמרה שכל העניין של האהבה חדש לה לגמרי והיא צריכה לחשוב
על זה. הוא התבלבל לגמרי.
"כמה זמן ייקח לך לחשוב על זה?" הוא שאל.
"ביום שישי בעוד שבועיים אתה כבר תדע."
"את מתכוונת, 13 ימים."

בתחנת האוטובוס היא אמרה שיהיה נחמד אם הם יספרו כמה בלטות
שחורות יש על הרצפה. הוא אמר שזה לא בעיה, בסך הכל יש כאן
תבנית שחוזרת על עצמה, צריך לספור רק את האורך והרוחב, להכפיל
אותם ולחלק ב-2.
"64", הוא ענה תוך 1 דקות.

בנסיעה חזרה הביתה הוא לא הפסיק לחשוב עליה, זה היה מהיר מידי?
הוא הגזים? כמה נשיקות בכל זאת אומרות משהו, לא?

כשהרדיו באוטובוס ניגן שירים עצובים הוא הגיע למסקנה שלפי כל
ההוכחות, הוא לא שגה בכלום. הוא גם הגיע למסקנה שהמשוואה לא
הגיעה לפתרון האופטימלי משום שיש התערבות של גורמים שאינם
בשליטתו.

הוא נסע הביתה בלילה, בגשם. אותו הגשם שהיא כל כך שונאת, התחיל
לרדת בדיוק 4 דקות אחרי שנופף לה לשלום.

כשהוא חזר אבא חיבק אותו חיבוק אוהב ואמר שנורא דאג.
"איך היה?" הוא שאל לבסוף
"כיף, התנשקנו."
"על השפתיים?" אבא שאל בתדהמה
"כן, 5 פעמים", הוא ענה.

הוא נתן לה זמן, הקציב יותר נכון, עד יום שישי בעוד שבועיים.
השמש מאירה על שערה המושלם ונותנת את הברק שעושה אותה כל כך
שמחה, עיניה הירקרקות נוצצות. אותה שמש מאירה לכד המים שבחדרה,
ומייבשת את הורדים האדומים שנתן לה. המוכרת נתנה להם 13 ימים.

היא אומרת שאם הם היו דומים זה היה משעמם, וכיף שכל אחד מיוחד
בדרכו שלו, הוא איש לילה והיא אשת יום.

כשטיפות הגשם נוקשות על הזגוגית בחדרו, הוא מצטרף אליהן ובוכה
גם כן. פעם הוא קרא באיזה עיתון שבכי שוטף את העיניים, עיניים
חומות וחסרות ייחוד.

הוא איש עם מוח פשוט, מספרים מנחים אותו. הוא אוהב אותה, רק
איך שאיש של מספרים יכול לאהוב.