אם הייתי עכשיו לידך הייתי מכניס לך סטירה לפרצוף היפה שלך,
ככה סתם בלי שום אזהרה. סטירה כואבת, סטירה שמשאירה סימן. ואז
את בטח היית מאוד מופתעת, עושה לי את הפרצוף הזה של
איך-אתה-מעז-חוצפן. ואני בלי רחמים, עוד לפני שתספיקי לומר
משהו, אתן לך עוד מצלצלת אחת, הפעם מהצד השני, לשם הגוון.
וכמו שהסטירה תבוא בקלילות, ככה גם הבעיטה לכוס, לא תאחר לבוא,
ואז אגרוף  ממש חזק, כזה שכבר יפיל אותך על הרצפה. וכשתהיי על
רצפה אני אתחיל לבעוט בך, את תאכלי לבכות, לצרוח ולהשתולל כמה
שאת רוצה. לי כבר לא יהיה אכפת, אפילו אם תמותי. ואז אני אשמע
את אמא שלך יורדת לסלון לראות מה קרה, ואז גם היא תתחיל עם
הפאניקה שלה, וזה לא שיש לי משהו נגדה, אבל אני פשוט לא יכול
שצורחים לי באוזן, אז אני אקח את האגרטל, זה עם הציור של
הברבור, מהשולחן ואדפוק לה אותו בראש. ואז אני אקח לכם את
הטלוויזיה שבסלון ואם אני אוכל לסחוב אז גם את הסטריאו ואני
אברח מהר, עוד לפני שהאמא שלך תספיק להתקשר למשטרה. ואז בדרך
הביתה, במכונית אני יהיה מאושר שסוף סוף החזרתי לך אחרי כל מה
שעשית לי. וכשאני אעמוד באחד הרמזורים בדרכי הביתה, פתאום
יעבור בי גל כזה של חרטה. אני מיד אעצור בחנות לקרמיקה, אני
אקנה לאמא שלך אגרטל, כזה עם ציור של ברבור. ולך אני אקנה
גילדת סברס חצי קילו כמו שאת אוהבת. אני אחזור אליכם הביתה,
אתנצל בראש מושפל, ואבטיח שלא אתנהג ככה יותר, אמא שלך תכניס
אותי הביתה ותתלהב מהאגרטל, ותגיד שבמילא האגרטל הזה יפה יותר
מהקודם, אפילו שהם היו אותו דבר. אני אחזיר את הטלויזיה לסלון
ואם יכולתי לסחוב אז גם את הסטריאו. אני אכנס אליך לחדר, את
בטח תבכי, אני אתנצל ואנחנו נתחבק. אני אתן לך את הגלידה שאת
כל-כך אוהבת ואנחנו נשב ונאכל אותה בהנאה, ונראה עוד פעם
בוידיאו של אחותך את "הסיפור שאינו נגמר", ואז כשהסרט יסתיים,
הכל יחזור להיות רגיל בדיוק כמו פעם ונחזור להיות ביחד בדיוק
כמו שהיינו פעם. אבל זה רק אם הייתי עכשיו לידך .