בחתונה של שולי של צילה והרמן ישבנו בשולחן ה"מכובדים." הייתי
אז בטח בת יותר משתים עשרה, וכבר התחלתי לגלות ניצני עניין
בתנועת הסיבוב של גלגלי השיניים ורצועות התמסורת במנגנון
המסובך ביותר להבנה.

ישבנו בשולחן המכובדים, ומה לנו ולשמנה ולסולתה של החברה? הלא
אבא שלי היה סתם יעקב, איש פשוט, יצרן חגורות ותיקים, בעל
מלאכה, ואם תרצו להפחית עוד יותר בערכו -  סנדלר. אבל אמא? אמא
היתה משהו שונה לגמרי.
צילה מאוד החזיקה מאמא ומה"שארם" והאלגנטיות, שאותם יכולה היתה
לשלוף מתוך ארנקה כמו שאשה אחרת מוציאה ממחטה. אלה לא נמוגו גם
לאחר כל השנים של הצער והדמעות אחרי המלחמה, כל השנים העריריות
לפני שאחותי ואני נולדנו.
כשידה האחת קשורה לה מאחורי גבה, יכולה היתה אמא להתמודד עם כל
שכנינו לשולחן, עם חדווה בלום הסנובית, בת דודתה של צילה ועם
עורך הדין בלום, בעלה, עם רינה זיצר הרוקחת, ידידתה של צילה
מירושלים ובעלה, דוקטור זיצר, עם הנס שטולץ, בן דודו של הרמן,
ועם פרנסואז שטולץ הציירת, אשתו ה"גויה" של הנס.
אמא היתה המארחת, יד ימינה של צילה ועושת דברה הנאמנה - נציגתה
האישית עלי שולחן. היא זהרה, הרעיפה חיוכים ושפעה מילים,
הקושרות לרגע זרים גמורים זה לזה.

ידה החמה היתה נתונה בכף ידי, כשקמנו "להסתובב" בין שולחנות
המכרים, אותם אלה שלא זכו לשבת אצל ה"מכובדים", להגיד "שלום,
שלום" ו"יוצאמינכלל" ולהמשיך הלאה בנון שלנטיות.
צילה חסמה את מסלול הניצחון שלנו בנוכחותה הכבדה. היא לא היתה
גדולת ממדים, אבל היתה לה הופעה דורסנית. לא ניתן היה לעמוד
בפניה. אמא, בגאוותה הרבה, לא הודתה מעולם ברתיעתה ממנה. היא
הרי "לא פוחדת מפני איש." כך היתה מתריסה בפני עולם ומלואו
ובעיקר בפני עצמה.
"נו צילה," אמרה בקול חלק ושקט "הכל הולך לפי התכניות"?
רק עתה הבחנתי כי פניה של צילה סמוקים מאוד, הם נראו כעומדים
להתפוצץ, כמו כדור אדום שנופח עד קצה גבול היכולת.
צילה הניחה את זרועה על כתפה של אמא ובידה השנייה אחזה, לכאורה
מעשה דודה חביבה, בידי.
"שום דבר לא הולך לפי התוכניות, דורה, וזה שאת מסתובבת כאן,
בין השולחנות, כמו גברת, זה כבר לא בסדר. סתם נתתי לך לשבת
בשולחן הזה? בגלל העיניים היפות שלך? לא שמת לב ששני כיסאות
אצלכם ריקים?"
המילים ניתזו כקליעים, ואמא אמרה בקול שקט ונמוך: "טוב צילה,
שום דבר עוד לא אבוד."
"את חוזרת על המקום?" זו היתה תחינה ופקודה כאחת.
"כן צילקה." סמכות רגועה ניכרה בקולה של אמא. היא דיברה כמו
רופא לפציינט שעשתונותיו אבדו מכאב "מי לא הגיע?"
"דוקטור האוזנר. דוקטור אבינועם האוזנר, הראש אגף שלי. גם אשתו
הוזמנה, דוקטור חניה, הרופאת שיניים של שולי, זאת שעשתה לה
בזמנו את האפאראט, נו..." קולה של צילה היה נטול חיים. באופן
מפתיע הסתרבלה לשונה ודיבורה היה עילג ומגומגם.
"אורתודנטית." אמרה אמא.
"כן, אורתודנטית." אמרה צילה.
"הגיע מברק?" שאלה אמא.
צילה הניעה בראשה. עיניה היו כבויות. אחיזתה בידי התרופפה.
הילת הרשעות הבוטחת, אשר אשה הצוננת הניעה אותה תמיד קדימה,
קרסה בבת אחת ועמה אזלו כוחות הנפש שלה.
"תשלחי לי אותו על השולחן." פקדה אמא ומיהרה לשולחן. פניה
זהרו.


סביב השולחן ישבה עדיין כל החבורה. אבא מצא בפרנסואז שטולץ נפש
תאומה. היא באמת היתה חריגה בחבורת הנשים שסביב לשולחן בפרט
ובנשים שבחייו של אבא בכלל. פרנסואז חייכה בפה פתוח, שחשף שיני
סוס צהובות מניקוטין, ואבא, אפוף בקסמיה ה"גויים" לא שם לב
לאחותי הקטנה, שישבה לידו משועממת עד מוות. חדווה בלום שוחחה
ארוכות עם רינה זיצר. למען האמת איש לא חש בחסרונם של הזוג
האוזנר. אבל, כמו שאמא לחשה באוזני, יש אמנם דברים ששמים לב
אליהם רק כשהם חסרים, אבל מישהו צריך לשים לב שהם חסרים.

"יעקב, אתה שומע?" אמרה אמא והסירה את משקפי הקריאה שלה באנחה.
היא קיפלה את המברק והרימה מבט נדהם אל אבא, שמיהר לשמש עזר
כנגדה.
"חניה ואבינועם האוזנר מוסרים שלא יוכלו להגיע. יש לה גריפה
קשה."
ככה רואים כמה אמא שלי היתה חכמה. אם היא היתה אומרת רק
"אבינועם וחניה", היה הרהב שבדבריה נחשף תוך זמן קצר, מין
יומרה שחצנית שאיננה במקומה. חיוך של ספק לגלגני היה מעקם את
שפתותיהן ומגביה את גבותיהן של רינה זיצר וחדווה בלום. אבל
ב"חניה ואבינועם האוזנר" היה דבר מה מרוחק במידה ובו בזמן
אינטימי. אמא פסעה בשביל הזהב.
אבא העמיד פנים רציניות ומהורהרות. הוא בחש בצלחתו בכובד ראש
ורק אמר "הגריפה הזו, מכת מצרים ממש."
"אבינועם האוזנר?" שאל דוקטור זיצר בתמיהה "דוקטור האוזנר
מקופת חולים ביודה הלוי?"
ההימור של אמא הצליח. שמו הנדיר יחסית של הנכבד באורחים לא
הצריך פירוט נוסף מצידה. הכל כבר התגלגל מעצמו. כולם מאוד מאוד
הצטערו לשמוע על מחלתה של חניה האוזנר וצקצקו לשון בהשתתפות.
מניותיה של צילה נסקו לשחקים, ואפילו חדווה בלום, שנשכה שפתיים
ספקניות, לא אמרה דבר. בני הזוג האוזנר מילאו את חובתם
החברתית.

----------------------------------------------------------------------------
בהשראת "הבר מצווה" מתוך "מרג'ורי מורנינגסטאר" של הרמן ווק.
ספר נעורים מתוק.