ביום האחרון של הלימודים, כשבית הספר נגמר וכל החברים נעלמו
ישבנו אני נועם ושירה במגרש הכדורסל על המדרכות החמות, שהן
בעצם הספסלים של המגרש, עם התעודות שקיבלנו לא מזמן ועם הסמל
המגעיל של בית הספר, חושבים אם לחזור הביתה עכשיו או לחכות עוד
קצת. באותו חופש גדול אף אחד מאיתנו לא רצה באמת לחזור הביתה,
לכל שאר הילדים אולי זה כיף לסיים את הלימודים וללכת הביתה,
אבל לא לנו לכל אחד מאיתנו הייתה הסיבה שלו שבגללה הוא לא רצה
לחזור הביתה והעדיף להישאר עוד קצת במגרש למשוך את הזמן.
מהמגרש יכולנו לראות את בית הספר מתרוקן, אבא של אודי בא לאסוף
אותו עם מדים ישר מהצבא ונועם אומר שהוא שהוא סתם 'נגד' וזה לא
נחשב כלום בצבא, נועם מבין בדברים כאלו אבל לי ולשירה זה לא
אכפת בכלל, אני רק חושב על התעודה שלי ועל התגבור שההורים שלי
מכריחים אותי לקחת באנגלית ומתמטיקה ועל היועצת הפדגוגית ששוב
תדבר עם ההורים שלי שאני צריך להשאר כיתה בזמן שהיא מעשנת
מסביב לשולחן שפעם אודי הקיא עליו כשהוא לא הרגיש טוב בבית
הספר ואח"כ המפגשים שלי איתה היו בחדר אחר עד שהריח עבר, מה
שאני דווקא העדפתי כי זה היה ביחד עם המורה לטבע באותו החדר
שהיא הרבה יותר נחמדה ומחבבת אותי ואז השאלות של היועצת
והשתיקות שלי היו הרבה פחות נוראיות מבדרך כלל. שירה סתם אהבה
להיות איתי ועם נועם שאנחנו חברים ביחד כבר מכיתה ב', לנועם
אין הרבה חברים שרוצים להיות איתו וזה ככה לא ממש הפריע לנו
ששירה התחילה להצטרף אלינו לכל מיני דברים שאנחנו עושים ביחד,
מאז שאבא שלה נפטר לפני שנתיים היא לא הפסיקה להסתובב איתי ועם
נועם ואמא שלי תמיד מזמינה אותה לאכול אצלינו כשהיא באה אבל גם
תמיד מסתכלת טוב טוב שלא חסר משהו בבית אחרי שהוא הולכת, ופעם
שמעתי אותה אומרת לאבא שעם כל הוודקות והבחורים שאמא של שירה
מסתובבת איתם זה פלא שהילדה עוד בכלל בבית הספר ולא באיזה
מוסד. נועם אמר שאולי נבוא אליו כי אבא שלו הביא לו מאמריקה
קופסא אמיתית של קוסמים שאפשר לעשות קסמים אמיתיים ולהעלים כל
מיני דברים, אפילו אנשים או בעלי חיים או כל דבר שרוצים. לנועם
שהוא החבר הכי טוב שלי, יש מין נטייה כזו להגזים עם דברים
אפילו אם אפשר לומר קצת לשקר, ראשית כל, כולם יודעים שאבא שלו
לא בא מאמריקה אלא שההורים שלו גרושים ואבא שלו עבר לנס-ציונה
קרוב לעבודה והוא בא רק פעם או פעמיים בשבוע לבקר את נועם ואת
גליה אחותו של נועם, הוא בכלל לא נכנס אליהם הביתה יותר, נועם
וגליה מחכים לו למטה או שהוא בא לאסוף אותם אחרי בית-ספר והוא
לוקח אותם לאכול מקדונלדס במרכז המסחרי עם כל ההורים והילדים
הגרושים בכל שני ורביעי. אבל לנועם יש מן תכונה כזו לעשות כל
דבר יותר גדול ממה שהוא באמת והילדים בכיתה קוראים לו ציפיטפוט
כי הוא כל הזמן משקר וממציא סיפורים, פעם הוא אמר שאבא שלו
הביא לו תוכי אמיתי שמדבר אבל בסוף כשבאנו אני שירה אודי וצחי
מיד ראינו שזו סתם ציפור רגילה שאפשר לקנות בחנות של עזרא ליד
הדוכן של הפיס בחמש עשרה שקל ולמרות זאת נועם המשיך לומר לו
'שלום' 'שלום' בצורה מטופשת כאילו שהוא יחזור על מה שהוא אומר.
כולנו עמדנו ושתקנו קצת ולא ידענו מה לעשות ולנועם היו דמעות
בעיניים ורק צחי אמר, 'איזה מפגר' וירד למטה. אני בכל זאת חבר
של נועם, גם קצת בגלל שאין לי מישהו אחר להסתובב איתו וגם בגלל
שחוצמיזה הוא חבר טוב ואם אני צריך משהו אז הוא תמיד עוזר, אז
ככה אתם מבינים שכשהוא אמר שיש לו קופסא אמיתית של קוסמים לא
ממש חשבתי שאפשר לעשות עם זה משהו אבל באותו הרגע כשישבנו
במגרש החם, ועוד מעט השרת כבר נעל את השער של בית-הספר הבנו
שאין לנו באמת ברירה וזה או ללכת הביתה, כל אחד לצרות שלו, או
ללכת לנועם לראות את המשחק המטומטם שבטח לא דומה בכלל למה
שנועם מתאר לנו.

מהרגע שאני ושירה הסכמנו ללכת עם נועם לבית שלו, הוא לא הפסיק
לדבר על ה - 'ערכת קוסמים' הזו ואיך היא אמיתית והוא באמת יכול
לעשות קסמים, כי הוא התאמן כבר אתמול בערב כשהוא פתח אותה,
אחרי שאבא שלו החזיר אותו ונשאר לראות מה אמא שלו עושה כי הוא
עוד בעצם מתגעגע אליה, והיא רק צעקה עליו שייסתלק לה מהבית,
ואיך הוא הכניס לתוך השק את המשאית שהוא קיבל ליום הולדת לפני
שנתיים, אמר את מילות הקסם כמו שכתוב בחוברת ההוראות והמשאית
באמת נעלמה. אני ושירה הלכנו לאט קצת מכופפים מחזיקים את
התעודות ביד אחת ושירה גוררת את התיק שלה מאחוריה, זה היה יום
ממש ממש חם ואדים עלו מהכבישים מסביב שבשעה הזו בצהריים היו
ריקים אחרי שכבר כל הילדים חזרו הביתה, רק נועם הלך מהר וכל
פעם הסתובב מסביבנו וקישקש שטויות על ערכת הקסמים, אני הייתי
עם המחשבות שלי, ונראה לי שגם שירה הייתה עסוקה במחשבות שלה,
אני יודע שגם לה היועצת הפדגוגית ועוד אישה אחת ששירה קוראת לה
'המכשפה' אבל היא בעצם העובדת הסוציאלית עושות בעיות ולפעמים
הן גם באות לבקר אותה בבית ואז היא צריכה לסדר ולנקות טוב טוב
ולהוריד את הפח בזהירות עם כל הבקבוקים ולזרוק אותו בפח הזבל
הירוק הרחוק שהן לא יראו כי שמעון השכן פעם אמר לה שהן יכולות
להפריד אותה מאמא שלה אם היא תמשיך לשתות ככה ושכדאי לה
להיזהר. למרות שהייתי קצת מבואס לא היה לי כל כך אכפת ללכת
לנועם כי תמיד היה סיכוי אולי קטן שיצא לי לפגוש את גליה. גליה
היא האחות הגדולה של נועם והיא 'השרמוטה של השכבה' ככה אומר
אודי ששמע את זה מאח שלו שלומד עם גליה בכיתה ושהיא 'נותנת'
ושיש לה שדיים כמו של פמלה אנדרסון, וכל פעם שאנחנו באים לנועם
היא באמת לובשת בגדים כאלו קצת חושפניים של בנות מתיכון ליבליך
אבל עם נועם היא לא מדברת ובטח שלא איתי או עם שירה והיא תמיד
מסתכלת במבט מתנשא ואומרת 'תגיד לחברים שלך שלא יעזו לגעת
בדברים שלי' כאילו שאנחנו לא שם וממשיכה לדבר בטלפון בשיחות של
'אז מה הוא אמר לך...', 'אז מה את אמרת לו...ככה' ושירה מחקה
אותה מאוד מצחיק כשאנחנו נכנסים לחדר של נועם, לנועם זה כנראה
לא אכפת, הוא יודע שיש ילדים שרק מדברים איתו כי הוא אח שלה
ומבקשים את הטלפון שלה.

כשנכנסנו לדירה של אמא של נועם בהתחלה חשבנו שהדירה ריקה
ונכנסנו למטבח לקחת קולה, נועם זרק את התיק שלו על הריצפה של
המטבח אבל אני ושירה המשכנו להחזיק בתיקים, אני חושב שבעצם לא
רצינו להיות שם ובכלל רצינו ללכת למקום אחר רק שלא היה לנו
לאן, אם אני אחזור הביתה עם תעודה כזו ההורים שלי בטח יהרגו
אותי ובטוח שתהיה לי עוד שיחה עם היועצת ואני בטח אשאר כיתה,
ולשירה אין בכלל בית לחזור אליו. כשנועם סגר בחוזקה את הדלת של
המקרר היה נדמה לנו ששמענו רעש וכשהוא בא למלא את הקערה של
החתולה באוכל היינו בטוחים ששמענו רעש, מין אנחה כזו מוזרה.
נועם סימן לנו להיות בשקט עם האצבע על הפה ובשקט בשקט התגנבנו
לחדר של אחותו, הדלת הייתה קצת פתוחה ודרך החריץ הלכנו להציץ
שלושתינו ביחד, בהתחלה לא הצלחתי להבין כלום ואולי בגלל ששירה
קצת דחפה אותי ואני באמת לא יודע איך זה קרה אבל פתאום מצאתי
את עצמי בתוך החדר של גליה בדלת פתוחה, מאחורי עמדו שירה ונועם
קצת המומים אבל בתוך החדר של גליה עם הווילונות הורודים ראינו
את גליה שוכבת על הגב על המיטה, התעודה שלה הייתה על הריצפה,
אני חושב שהצלחתי לראות לה את הפיטמה, הרגליים שלה היו מסביב
למישהו מוכר וזה לקח לי קצת זמן להבין שזה המורה להתעמלות של
התיכון רק שהיו לו מלא שערות על החזה. אחרי כמה שניות כשכולנו
הבנו מה קורה, הוא מיד קפץ והתחיל להתלבש כשהוא מקלל באנגלית
ואומר, 'זה לא מה שאתם חושבים' עם מבטא כבד, גליה משכה מעליה
את השמיכה וצעקה 'נועם, תעיף את החברים הסוטים שלך מפה' ואני
שירה ונועם רצנו מהר לחדר שלו, בדרך ראיתי שנועם לוקח את
החתולה הקטנה והאפורה שלהם שהם אימצו קצת לפני שההורים שלו
התגרשו איתו לחדר.

כשנכנסו לחדר מתנשפים כל אחד הסתכל על שני, שירה נראתה מוזר
ואני משער שגם אני, לא כל יום אני רואה את אחותו של נועם ככה,
תופס אנשים באמצע ועוד עם המורה להתעמלות, לנועם היו דמעות
בעיניים והוא כל הזמן ליטף את החתולה מהר יותר ויותר ואז הוא
אמר בקול קצת חנוק מתקשה לדבר ואני ושירה חיכינו בסבלנות עד
שהוא יגמור את המשפט, 'אתם רוצים לראות את הערכת קוסמים שלי?',
אני ושירה הנהנו והתיישבנו על השטיח ליד המיטה של נועם, בחוץ
שמענו דלתות נתרקות וקולות בכי ודיבורים אבל כולנו התעלמנו מזה
וניסנו להתנהג כאילו הכל כרגיל. נועם העביר את החתולה לשירה,
שהחזיקה אותה בעדינות ועלה על הכיסא כדי להוריד מהמדף למעלה את
ערכת הקסמים, זו הייתה קופסא פשוטה עם צילום של ההוא מבלי
סודות עליה מחופש לקוסם מחזיק קלפים ביד. כולנו התעלמנו מזה
שעל הקופסא מאמריקה כתוב בעברית ואני חושב ששירה השסתכלה על
נועם ורצתה לומר לו משהו, אבל בסוף היא שתקה. נועם התיישב ופתח
את הקופסא, הוא הוציא שרביט מפלסטיק ושק שחור עם סרט כתום,
בקופסא היו עוד כל מיני דברים אבל הוא שם אותה בצד, כולנו
שתקנו ונתנו לנועם להמשיך, פשוט לא היה לנו מה להגיד ומה שנועם
עשה העסיק אותנו ולא איפשר לנו לחשוב יותר מידי על הדברים שקרו
ושעוד יקרו. עכשיו לנועם כבר היו ממש הרבה דמעות שטיפטפו לו על
הלחיים והבגדים ואחת לכמה זמן הוא השתנק ונשם בקול. הוא לקח את
החתולה מהיד של שירה וניסה להכניס אותה לתוך השק, בהתחלה היא
קצת התנגדה וגם היידים שלו רעדו אבל בכל זאת הוא הצליח, הוא
סגר את השק והביט בי ובשירה שהיינו קצת המומים אבל עדיין לא
זזנו, הוא לקח את השרביט והתחיל ללחוש בשקט 'אברא קדברא',
'אברא קדברא' חוזר על עצמו. במשך כמה דקות עוד שמענו כמה יללות
חנוקות מתוך השק אבל אחר כך גם הן פסקו.

כנען
11.8.2007