הבוקר קמתי עם כאב ראש וגרון, כולי צמרמורת קרה,
התיישבתי על המיטה..... חושב אולי זה הגיע.
בקושי הצלחתי לקום. קמתי, התנדנדתי, חזרתי למיטה, החלטתי לא
ללכת לרופא, כמו תמיד, לקחת תרופות סבתא שיעזרו לי, תה עם קצת
ויסקי, נענע, אולי לימון חם. ארגיש טוב עד הצהריים.
כעבור שעה אספתי את עצמי. החלטתי ללכת לרופא. הליכה סהרורית
בדרך למרפאה. אני לא רואה את הנוף הגלילי, שאני כל כך אוהב.
הכל מתערפל בערפל דק. הגעתי למרפאה.
הרופא שואל מה מפריע לי. פותח את התיק הרפואי שלי. מתחיל
לדפדף: שנת 85' - פטריה על הגב, שנת 80' - אנגינה, הלאה
אחורה, שנת 70' - שברתי את הרגל, עוד אחורה, שנת 60' - מחלת
עור. פתאום הוא מרים את הראש, מביט אלי מופתע, מהסס לרגע אם
לספר לי על הכתוב בתיק. אני מרגיש שקשה לו לדבר. יש לו זעה
קרה על המצח. מה כבר מצא בתיק, שכל כך איום?
"דוקטור, אתה יכול ספר לי מה שאתה רואה שם, זה מלפני כל כך
הרבה שנים."
"כן, אני יודע, אני יכול לספר...לא הייתי מאמין, שלחבר כפר
בלום יש מחלה כזאת."
"תראה לי," אני אומר בחשש.
הוא מעביר לי את התיק. באותיות דיו, הכתובות מקסת דיו ישנה,
כתב רועד, דהוי, ומחוק מעט - כתוב:
שנת 1954 דני ששון קיבל טיפול לגזזת.
קיבוץ ליד קרית שמונה. כיתת 'עופר'. 24 ילדים. כולנו
בבית-ילדים אחד. פעם בחודש שמחה גדולה בבית הילדים: מקרית
שמונה מגיע הספר 'במבברי'. אנחנו מחכים בתור לספר. התספורת
קצרה, כמו הכנה למרינס. אני רוצה לבקש תספורת אחרת, מיוחדת,
אבל מפחד ממה שיגידו.
הבוקר מגיע, אחרי לילה בלי הרבה שינה. לא הצלחתי להירדם.
כל הלילה עברו מחשבות בראשי. אני כל כך רוצה לישון בחדר של
ההורים. אני כל כך אוהב את השבת הזאת, פעם בכמה שבועות,
כשאנחנו ישנים בבית ההורים, ואני קם בבוקר, ניגש למיטה של
ההורים, נשכב לידם.
לא סיפרתי על המחשבות שלי לילדים האחרים. פחדתי שש' וח' יגידו
כמו תמיד, שדני הפחדן צריך תמיד את אבא ואמא לידו.
אני מתלבש. מרגיש גירוד קל בראש. נוגע, ממשש, מרגיש מעין
פריחה קטנה במערבולת של הבלורית.
"מוסיה, מוסיה, תראי מה יש לי כאן בראש."
מוסיה המטפלת, מביטה: "זה סתם גירוי."
" דני, תפסיק לגרד את הראש, ינשרו לך שערות, תהיה קירח."
אמרתי לעצמי: אולי באמת אין לי כלום. בערב, ביקשתי מאמא לבדוק
את הגירוד.
"דני, שאלת את המטפלת? היא ראתה את הגירוד?"
"כן."
עברנו לדבר על דברים אחרים.
עוד בוקר הגיע. אני ממשיך להרגיש את הגירוד.
"מוסיה, ממשיך לגרד לי."
"טוב," בקול עייף, ביקורתי "נלך למרפאה."
במרפאה האחות בודקת: "זה סתם גירוד, אבל ליתר ביטחון תלך לרופא
ביום חמישי."
יום חמישי. אני ומוסיה מחכים בתור לרופא. אני מפחד. בראש
אלף מחשבות: למה ההורים לא באו? כנראה שהם לא יכולים להחסיר
שעות עבודה. מה יש לי בראש? למה דווקא אני מכולם? איזה מזל
רע יש לי! אני כל כך לא רוצה להיות חריג. רק להיות כמו כולם.
לא לבלוט. ודווקא לי זה קורה. מה יחשבו עלי? שאני 'רושמיסט'
(במילון חברת-הילדים משנות החמישים: אחד, שמתנהג בצורה בולטת
ושונה, כדי למשוך תשומת לב)...מה אגיד בבית-הילדים?
"הגיע תורכם!"
אני נכנס עם מוסיה לרופא. הוא מסתכל עלי מגובה של 5 מטר.
"איך קוראים לך ילד? מה הבעיה שלך?"
מוסיה עונה במקומי: "זה דני מכיתת 'עופר'. יש לו מין גירוד
מוזר בראש. זה בטח כלום."
אני אומר לעצמי: דני תברח מפה, כי אין לך כלום. אתה סתם תבייש
את עצמך, כמתחזה.
הרופא מביט על הראש. מסתכל ביסודיות. מהמהם לעצמו. פונה
למוסיה:
"אני צריך לקחת בדיקה מהגירוד, לראות במעבדה אם זה מה שאני
חושב."
מוסיה פונה אלי:
"נו, אתה רואה? זה כנראה כלום! נחזור ביום שני לקבלת התוצאות."
חזרתי לבית הילדים. הגירוד ממשיך. אני נזהר לא להתלונן יותר
מדי, רק שלא יחשבו שאני בכיין, מתלונן כל הזמן.
הגיע יום שני, אני ומוסיה מחכים פעם נוספת בתור לרופא. המחשבות
עפות בראש כמו כדור-רובה בתוך קופסת פח: למה ההורים לא באו
הפעם? לא, חשוב יותר שהם יעבדו.
נכנסים לרופא. הוא מרים את הראש לאיטו, מביט עלי ועל
מוסיה.
" דני יש לך גזזת. כנראה נדבקת מהמספריים של הספר מקרית שמונה.
מוסיה, הגיע הזמן לערב את ההורים של הילד! הכי חשוב להכניס את
הילד לאיזולציה, לנתק אותו משאר הילדים, כדי שהוא לא ידביק
ילדים נוספים."
אני אומר לעצמי: גזזת, איזה שם מוזר למחלה...שם שמתחרז יפה,
נשמע כל כך נעים לאוזן. מה זה הגזזת הזאת? מאיפה היא באה אלי?
למה דווקא אני?
כעבור שעה אנחנו נפגשים אצל הרופא. מוסיה, אמא,
ואני.
"בבדיקות מצאנו, שלילד יש גזזת. מחלה, שיש לרבים מהעולים
החדשים, שהגיעו מארצות המזרח. המחלה מטופלת בשיטה מיוחדת, עם
מתקנים מיוחדים המצויים ב'שער-העליה', מחנה לקליטת עולים
חדשים, שנמצא ליד חיפה. הילד יצטרך להיות שם 10 ימים לקבלת
טיפולים."
בערב נערכה התייעצות משפחתית. הוחלט, שאמא צריכה להישאר
לעבוד, כי מקום העבודה שלה מאוד חיוני לקיבוץ. אבא יוכל להפסיד
כמה ימי עבודה. הוא ייקח אותי ל'שער-העליה', יהיה איתי יום
יומיים, ויאסוף אותי בסוף הטיפול הביתה.
נסענו ל'שער-העליה'. אוטובוס 'אגד' חורק של ראשית שנות ה-
50. הגענו ל'שער-העליה'. מאות אוהלים, אנשים בלבוש מוזר, שמלות
ארוכות בשלל צבעים, גברים לבושים בהידור עם עניבה, מזוודות
קשורות בחבל. אנחנו בראשית החורף, ויש בוץ בין האוהלים ומבני
הפח הדומים לקסרקטינים ארוכים. אני פוגש 5 ילדים מקיבוץ חוקוק.
גם להם יש גזזת.
האחות אוספת אותנו, לספר על הצפוי לנו:
"ילדים, הטיפול כאן פשוט וקל מאוד, אין לכם מה לפחד! זה לא
מזיק! אלפים עוברים את זה כאן מדי יום. כל יום בשעה עשר תהיו
במבנה הפח ממול, שם תקבלו הקרנות על הראש. במשך היום תוכלו
להסתובב במחנה, רק אל תעשו לנו בלגן! גם כך הכול מסובך כאן."
אבא מביט עלי ואומר:
"דני אתה בן 9, כבר ילד גדול. אני חייב לחזור לקיבוץ, כי
העבודה מחכה לי. יש לנו בקרוב איסוף תפוחי-אדמה. צריך להכין את
הציוד. כל יום קובע. אני אחזור בעוד שבוע, להחזיר אותך הביתה.
תתנהג יפה, ואל תפחד, כי זה באמת לא נורא."
והוא מוסיף:
"חוץ מזה, יהיה אתכם מבוגר מחוקוק, שיטפל גם בך."
אני משיב לו בקול מבוגר, משתדל להחניק את הדמעות:
"כן, אתה יכול לסמוך עלי. יהיה בסדר. איך יאספו את
תפוחי-האדמה אם לא תכין את הציוד בזמן !? "
ובתוכי אני אומר לעצמי, שזה כל כך לא הוגן להשאיר אותי לבד
במקום המוזר הזה. מסביבי אנשים עם לבוש מוזר, מדברים שפות
מוזרות, עם מזוודות שקשורות עם חבל. רצים מאוהל לאוהל. אני כל
כך מפחד, לא מבין.
סגרתי במנעול את ברז-הדמעות.
רק שהוא יוכל לנסוע לטפל בהכנת הציוד לאיסוף תפוחי-האדמה. אני
לא אפריע לו.
השבוע עבר. כל יום נכנסנו לקסקרטין, התיישבנו על כסא הדומה
לכסא של רופא שניים, האחות הניחה מכונת רנטגן ליד הראש,
והקרינו במעגל סביב לראש במשך 15 דקות. במשך היום הסתובבנו
במחנה, ראינו את הבלגן, שיחקנו רק בינינו לבין עצמנו.
בערב אני שוכב במיטה, שומע את 5 הילדים נושמים בכבדות
לידי, חושב כמה חשוב שאבא נסע לעבוד, כמה אני אמיץ, משתתף
במאמץ של הקיבוץ להתפרנס. אבל גם - שאני מתגעגע נורא, מפחד
נורא, לא מבין מה קורה פה.
יום לפני סיום הטיפול. אבא מגיע מחר...אני מחכה לו בקוצר
רוח! האחות מודיעה לנו, שמחר בשתים-עשרה בצהרים נקבל את הטיפול
המסכם.
"גם הוא לא נורא. יכאב קצת, אבל ילדי הקיבוצים מהצפון אמיצים,
תעברו את זה בלי בעיות!"
בבוקר אני מחכה לאבא, שלא מגיע. אנחנו מתייצבים במרפאה.
אני מתיישב על כסא באמצע החדר. בקצה העין אני רואה ומריח,
שמבשלים דונג בצבע חום צהבהב. הדונג רותח, יש לו ריח מתקתק,
נעים.
אולי הם מכינים נרות כמתנת פרידה בשבילנו? בפינה ממשיכים לבשל
את הדונג. הריח מטריף אותי. גם היום, 46 שנים מאוחר יותר, בכל
חנוכה, בזמן הדלקת הנרות, אני נזכר בריח המשכר של הדונג.
העוזר של האחות מתקרב אלי עם הדונג. איפה התבניות והפתילים
של הנרות, שמהם יכינו לנו כמתנת פרידה?
העוזר, בסינור לבן מוכתם מהדונג, מתקרב אלי. הוא מערבב את
הדונג עם כף שטוחה. אני מרגיש כאב חד על הראש, מרגיש שהוא מפזר
את הדונג הרותח על הראש שלי. הוא מורח לאיטו שכבה שגובהה כ- 3
ס"מ. הכאב נורא! הדונג חם! העוזר מפזר לאיטו עוד ועוד דונג,
כאילו יש לו את כל הזמן שבעולם. אני מרגיש את החום הנורא על
הראש נכנס לכל נקבובית, חודר ישר למוח. אבל אני אמיץ, לא בוכה.
העוזר ממשיך למרוח לאיטו את הדונג, כאילו לא אכפת לו שכואב לי
כל כך, הרי אני אחד מהאלפים, שעוברים את הטיפול הזה.
אחרי זמן שעבר כמו נצח, הוא סיים. האחות אומרת לי:
"ילד חכה בפינה, עד שהדונג יתייבש."
ואני, עם הדונג הרותח בצבע חום צהבהב מודבק לראשי, יושב
בצד, מחכה. עברה חצי שעה. הדונג מתקרר על הראש שלי. אני מנסה
לנחש איך יסירו את הדונג מהראש, אולי עם משחה מיוחדת.
האחות: "ילד בוא. צריך לסיים את הטיפול."
אני חוזר, מתיישב על כסא רופא השיניים. העוזר מתקרב אלי. אני
רואה את הסינור מוכתם בדונג. מריח את הריח המתקתק. הוא אוחז
בדונג שעל ראשי, ומקלף אותו מהראש בתנועות חדות. הכאב איום!
תחושה שעקרו חלק מהמוח. העוזר ממשיך לקלף את הדונג בתנועות
חדות. עם כל קילוף, אני שומע רעש חד של עור ניתק מהראש.
הטיפול נגמר. אני מרגיש שכל פיסת עור על הראש בוערת. האחות
מחייכת:
"זהו ילד, הטיפול נגמר."
היא מושיטה לי ראי חלוד.
"תראה כמה אתה חמוד."
אני מסתכל בראי ורואה ראש קירח לגמרי. המחשבה הראשונה: איך,
איך אופיע בבית-הילדים? פאניקה אוחזת בי. אבל אני גבר
גלילי...
"בסדר, אני נראה בסדר."
בשעה אחת מופיע אבא, לחיצת יד קלה.
"דני, איך המרגש?"
"בסדר! התנהגתי יפה. לא כאב. החבר'ה מחוקוק ממש נחמדים."
אבא מסתכל אלי בעיון ואומר:
"טוב שחזרתי לקיבוץ! היו לנו המון הכנות לקראת איסוף
תפוחי-האדמה ... כן, שמתי לב לקרחת. ממש מתאים לך, ממש חמוד.
אל תדאג, השערות יצמחו מייד."
חזרה ב'אגד' של שנות החמישים. אוטובוס רוטט, מתאמץ לא
להתפרק כל רגע.
מגיעים לקיבוץ. אני עם כובע טמבל חום על הראש. אמא מחכה לי
בחדר, מחבקת אותי חזק חזק. אני מריח את הריח הנפלא שלה, מרגיש
שאמא מנסה חזק חזק לא לבכות.
אמא אומרת, שהוחלט, שאכנס לאיזולציה לחודש, כדי שילדים
אחרים לא ידבקו בגזזת: "אתה תלון באחד מהבתים הפנויים בקיבוץ."
בערב אנחנו הולכים לבית החדש שלי. הבית מרוחק משאר בתי
הקיבוץ. בחדר מעט כלי מיטה.
"לילה טוב דני, יהיה בסדר, אל תפחד."
אני משיב: "אמא אני גבר גלילי, שלא מפחד."
אני נכנס למיטה, לבד, לבד. הפחד עולה בי לאיטו. אני רואה
צלליות שמטיילות בחדר, מתרחקות, מתקרבות אלי. אני מתכווץ תחת
השמיכה כדי שתגן עלי ונרדם לאיטי.
בבוקר, כשאני מתעורר, הרצפה מלאה שלשולים. תולעים,
שאורכן כחצי מטר, מטיילות על רצפת החדר. משאירות אחריהם שובל
של נוזל חום...
הבוקר אני חוזר לבית הספר. כובע 'טמבל' לראשי. הילדים
ניגשים אלי, שואלים איך היה, מה נשמע, איך היה הביקור בחיפה.
"זה לא כאב! היה נחמד. הכרתי ילדים מקיבוץ חוקוק."
ובתוכי רציתי, שיחבקו אותי וינחמו אותי.
עברו שנים. הגזזת נשכחה, החיים זורמים הלאה... שנת 1980. אני
מדפדף בעיתון. פתאום, תופסת אותי כותרת: "פיצויים לחולי
הגזזת."
אני נכנס למאמר, מתחיל לקרוא: "אלפי אנשים, שעברו הקרנות רנטגן
בשנות החמישים, מתו מסרטן במוח."
אני מתיישב לאיטי על הכסא.
אז זהו... זה מקנן בתוכי! כל רגע יכול לפרוץ! איך אחיה עם זה?
איך להעביר את שאר החיים עד שזה יתחיל?
| 