שוב השמש זורחת ומגיחה בין העצים, הטיפות מליל אמש זזות,
לוחשות מילים.
שוב הולכת בתלם, הולכת ללא חזור, רק לך הציפור שרה את אותו
פזמון.
ירד לו שוב הגשם, השמים כה קודרים, וילדה קטנה הולכת שרה ללא
מילים.
מדלגת בין השלוליות שמכירה כה טוב ומי ידע לפני שנים שאלו הן
דמעות?
שוכבת לה ביער, מתפללת שיחזור, יעוף איתה ביחד למקום ללא
כאוב.
שוב היא בפינה, יושבת ותוהה למה היא בוכה והשמש כבר שקעה...
הזמן הוא בעיה ורבות לה הצרות, ילדה כה קטנה אשר לא מצאה
במקום.
וכך היא החלה רצה בשביל חסר אור, נשמתה זועקת לחש, תהום ללא
סוף.