שוב השמש זורחת ומגיחה בין העצים, הטיפות מליל אמש זזות,
לוחשות מילים.
שוב הולכת בתלם, הולכת ללא חזור, רק לך הציפור שרה את אותו
פזמון.
ירד לו שוב הגשם, השמים כה קודרים, וילדה קטנה הולכת שרה ללא
מילים.
מדלגת בין השלוליות שמכירה כה טוב ומי ידע לפני שנים שאלו הן
דמעות?
שוכבת לה ביער, מתפללת שיחזור, יעוף איתה ביחד למקום ללא
כאוב.
שוב היא בפינה, יושבת ותוהה למה היא בוכה והשמש כבר שקעה...
הזמן הוא בעיה ורבות לה הצרות, ילדה כה קטנה אשר לא מצאה
במקום.
וכך היא החלה רצה בשביל חסר אור, נשמתה זועקת לחש, תהום ללא
סוף. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.