את יושבת על המדרגות הקרות מחבקת את רגליך ומתנדנדת לך בשקט
קדימה ואחורה, "אלוהים תן לי את הכח להיות מאושרת, אלוהים תן
לי את הכח להיות מאושרת, אלוהים תן לי את הכח להיות מאושרת,
אלוהים... תן לי את האומץ לספר לה". לוחשת לעצמך, כאילו שזה
יעזור, מה את חושבת לעצמך? שאלוהים קיים, שהוא יעזור לך? שהוא
יתן לך את הכח למצוא את האושר הפנימי? להפסיק להבליג על דברים?
טיפשונת, מאמינה במשהו כל כך גדול כדי להאשים מישהו מלבדך כשרע
לך, תביני ילדונת, את לא אשמה, את לא! והיא רוצה שתספרי לה,
היא כועסת שלא אמרת לה. "אין לך את הזכות לכעוס עלי, את לא
יודעת מה עובר עלי", את לוחשת לעצמך בלב, כאילו שהיא תשמע
אותך, כאילו שזה יעזור שאת אומרת את זה, חושבת שאם תגידי את זה
לעצמך, היא תבין? טיפשונת, מתי תביני? את רק צריכה ללמוד לפתוח
את הפה, לאנשים הנכונים. והיא רוצה שאת תשבי לידה, שתספרי לה
הכל, "את לא יודעת מה עובר עלי, את לעולם לא תדעי, את לא
תביני, איך... את לא תביני איזה... סוג של כאב..." מחשבות כאלו
ואחרות עוברות לך בראש ואת כועסת כי התחלת לבכות, בהיסטירה של
דמעות והיא לא מבינה, אבל גם את לא... למה את נשברת כל הזמן?
ילדונת מה קרה לך? פעם היית שמחה, למה את בוכה? "היא לא
מבינה..." זו תמיד התשובה, ספרי לה ילדה, ספרי! וכך, יושבת
מולה, שופכת את הלב וכך גם את שק הדמעות האחרון שנשאר בך, בוכה
כל מילה, ממלמלת וממשיכה... והיא צדקה, את צריכה לספר לה, הנה,
עכשיו יותר טוב... את רואה? "אבל אני בוכה..." זו תמיד התשובה,
אבל טוב לך, וזה מה שחשוב, ילדה. אמרת... את לחוצה, אין לך
זמן, מפחדת, לא בטוחה, קנאית, רע לך, את נשברת. זהו, הכל עבר.
זה מה שחשוב נכון? הכל עבר. נסגר, נחתם במילה אחרונה. טוב לך,
אני רואה... אני תמיד רואה... את מה שאת לא. "למה אני בוכה? תן
לי את הכח להיות מאושרת... אוי, אלוהים, תן לי את הכח להיות
מאושרת..." ושוב את ממלמלת? את לא בטוחה? אבל אני יודעת, אני
אומרת לך, טוב לך... יהיה טוב בסוף, גם אם היא השתנתה, גם אם
הוא לא מבין אותך ולא מתחשב, גם אם היה לך רע, בסוף תמיד טוב.
ואם לא טוב לך. זה עוד לא הסוף.