סכין, מסקנטייפ, מספריים, חמש גלולות שינה, כפפות ומכתב. ישראל
סידר אותם למופת על המיטה ובדק בפעם הרביעית שהכל נמצא. בעיניו
השקועות הוא עבר על כל פריט וסיכם, שתוכניתו בוצעה עד תום.
הוא אסף את שיערו בקוקו קטן, שרך שוב את שרוכיי נעליו וניגש
לבדוק את מראהו במראה.  בהירות פניו הבליטה את אפו הנשרי. הוא
חייך חיוך קטן וצבט את פטמותיו כדי שיזדקרו. הוא אהב אותן יותר
ככה, מכיוון שזה הזכיר לו את אימו.
הוא חזר למיטה ואסף את הפריטים אל תיקו הקטן. תיק צבעוני עם
הדפס של מיקי מאוס בחזיתו. הוא הוציא שוב את המכתב והחזיקו
לכמה שניות.
את המכתב הוא כתב לפני שבועיים, ביודעו שאם הוא הולך לעשות את
זה, אז כדאי שתהיה לו סיבה טובה, וסיבה טובה אפשר הכי טוב לנסח
במכתב. כך, לפחות, אימו תמיד אמרה לו.
הוא נזכר שוב באימו. אישה יפה ומאושרת שהצטיינה בכל מה שעשתה,
ושחינכה אותו למופת כאם חד-הורית.  הוא אהב אותה יותר מכל,
והיא נדרסה לפני חצי שנה, כשחצתה את רחוב סמולנסקי, מאה מטר
מביתה.
הוא יצא מהבית וטרק את הדלת אחריו, בלא שטרח לנעול, משום שידע
כי לא יחזור לשם.  הוא לא היה יכול עוד לחיות בבית הזה, בית
אימו.  
ישראל המתין בפינת הרחוב, בתוך רכבו. מזג-האוויר הסגרירי החל
להוריד טיפות שרירותיות על שמשת מכוניתו. הוא צבט שוב את
פטמותיו וחיכה שהיא תעבור בכביש, כדי שיוכל לעקוב אחריה לביתה.
הוא זכר את מכוניתה, מכיוון שלפני חצי שנה, הוא היה עד לאותה
תאונת פגע-וברח.
הוא החל לחטט באפו, כשהיא בדיוק עברה. הוא זיהה את רכבה, שילב
להילוך והחל במעקב.
הא נסע בעקבותיה כרבע שעה. היא נסעה די מהר, חשב והחל לדמיין
את תגובתה, לכשתראה אותו בפעם האחרונה בחייה. היא בטח תצעק
צעקה קטנה ותייבב ככלבלב, תנסה לגרום לו לרחם עליה, לגרום לו
לחשוב שוב, כדי שאולי יתחרט. לא. הוא לא יתחרט. הוא כבר חושב
על זה חצי שנה.  
ידיו החלו להזיע מרוב ההתרגשות והוא קיווה שהיא תגיע כבר
לביתה, כשלפתע העננים התפזרו, השמש יצאה והיא חנתה ליד בית
קטן. הוא יצא מהרכב והלך בעקבותיה. כשהיא כמעט וסגרה את הדלת,
זינק במהירות ופתח אותה בבעיטה, שהעיפה אותה לאחור, בקריאת
בהלה חנוקה.
הוא הוציא במהירות מקצועית את המסקנטייפ וסתם את פיה. היא
ניסתה לעוצרו, אך עד שהתאוששה, ישראל הספיק להדביק את זרועותיה
ולהעיפה על הספה, שניצבה מטר ממנו.
היא התנשפה בכבדות דרך אפה, כשעיניה דומעות ונזלת נוטפת
מנחיריה. תווי פניה החלקים היו מיוזעים, שיערה האסוף נפזר קלות
וחצאיתה כמעט שעלתה לגובה תחתוניה.
מוטלת על הספה, הוא בחן אותה לרגע. מתעב את מראיתה הנאה, את
גזרתה הרזה ואת שדיה היפים.
"יא בת זונה. בת זונה", הספיק לשחרר, כשעיניו החלו לדמוע.
ישראל חמק למטבח ופתח את המקרר, בתקווה שיימצא תפוח. תפוח הקל
תמיד על מצב הרוח שלו, ופעל עליו כמו קסם. הוא נגס בתפוח הירוק
שמצא וחזר אליה.
הוא מצאה שרועה על השטיח, כנראה, הוא חשב, שהיא התגלגלה
בניסיון לברוח. אבל היא לא תברח, לא הפעם.  הוא פרש את חפציו
על שולחן הזכוכית. עיניה עקבו באימה אחרי כל פריט שהוציא
מתיקו, וננעצו קפואות בסכין שהחזיק בידו.
"את לא מכירה אותי, זונה. ישראל. הבן של זו שרצחת לפני חצי
שנה. את זוכרת בכלל? בטח שאת לא זוכרת. כלבה."
הוא הניח את הסכין על השולחן, ושב ובחן את גופה, שנראה כעת
שברירי וקטן. הוא לרגע הביט למעלה, כאילו מחפש תשובה, אולי זה
לא צריך להיגמר כך. הוא החליט. ישראל  שוב רכן מעליה, כשפתאום
גילה שידיה משוחררות ובתנועה מהירה תקעה את הסכין בגרונו.
ישראל נחת על השולחן ושברו. היא התרוממה והתרחקה כמה צעדים
לאחור, מסירה את המסקנטייפ מפיה.
"בטח שאני זוכרת. הבת זונה פרפרה דקה על הכביש עד שמתה", אמרה
וצחקה.
ישראל ניסה להתרומם, אך דם רב זרם מגופו על הרצפה והוא החל
לאבד את הכרתו. עיניו החלו להיעצם. היא התכופפה אליו, נשקה על
לחיו ונופפה לו לשלום, בחיוך.