עמי, חבר שלי, יגיע לפה תוך חצי שעה. בזמן שאני מחכה לו,
החלטתי לנסות ולראות איך זה לשתות אלכוהול.  אני מוזג לי כוסית
וויסקי טובה, כמו שעמי היה קורא לה, מתיישב על הספה ומניח את
הכוס על השולחן שלפניי.  
לעולם לא אשתה, אני זוכר את עצמי אומר לעמי, כשפגשתי בו
לראשונה בפאב של אריק. עמי, בחור די צנום, בעל שיער ארוך, חלק
וכסוף, נעמד מולי עם שתי כוסיות וויסקי בידיו ושאל אותי אם אני
רוצה אחת.  אמרתי לו שאין מצב. שאני אף פעם לא שותה בפגישה
הראשונה ושבעצם לא שתיתי מעולם ולעולם גם לא אשתה. הוא רק אמר
שזה בסדר, שזה קורה לכולם ושאין לי במה להתבייש.
אמרתי לו שאני לא מתבייש. אני פשוט לא שותה. הוא עשה תנועה של
"נו טוב", התיישב לידי וחיסל את הכוסית הראשונה שלו. הפאב היה
מלא ומוסיקת קנטרי התחילה להתנגן ברקע.
אני מרים את הכוסית, בוחן אותה לעוד כשנייה ומוריד את כל הנוזל
דמוי התה לתכולת קיבתי. גרגור מוזר בוקע מבטני והטעם המר לא
עובר, עד שעיניי חוזרות לפוקוס, לאחר כעשר שניות. אני מוזג עוד
כוסית ומניח גם אותה לפניי.
עמי חיסל את הכוסית השנייה, הביט בעיני ואמר, "אז למה בעצם אתה
לא שותה?"
אמרתי לו שזה ישמע כמו הסיפור המוכר: אבא שלי היה אלכוהוליסט
ונהג להכות אותי מכות-רצח בכל פעם שהיה שיכור. עד לפני ארבע
שנים בערך, זה היה קורה כמעט כל הזמן, אלא אם כן הוא היה ישן.
הוא אושפז בבית החולים, מכיוון שהכבד שלו קרס. אבל הוא לא היה
תמיד ככה, כלומר, הוא לא היה ככה כשאמי הייתה בחיים.
"אני מבין", הוא מלמל שיכור קלות והוריד עוד כוסית.
אני מרים את הכוסית מהשולחן. זו אותה כמות כבקודמת, אותו צבע
חום של שתן, אותו טעם מר. אני מוריד גם אותה ומועך את רקותיי,
שנדמה כי הן עומדות להתפוצץ, בחוזקה.
"אני אוהב לשתות, אני עושה את זה מגיל שלוש-עשרה. הפעם הראשונה
הייתה, כשאבי כיבד אותי בכוסית הראשונה". עמי התחיל לספר לי את
סיפור חייו.
"זה היה בבר-מצווה שלי, לאחר שחזרנו הביתה מהבית-כנסת כדי
לחגוג את המסיבה.
לא הרגשתי משהו מיוחד. כולם אמרו שגיל שלוש-עשרה אומר שאני כבר
לא ילד, שאני גם לא מבוגר, אלא פשוט משהו בין שניהם. אבי מילא
כוסית והניחה לפניי.  הוא אמר לי להריח.  הבאתי הסנפה
אחושרמוטה וכמעט שנפלתי אחורה. שאלתי אותו מה זה, והוא אמר לי
שזה וויסקי, החומר הכי רע שבן-אדם יכול לשתות. הסתכלתי בעיניו
לרגע והוא המשיך להביט בכוס.
"תשתה את זה בשלוק אחד", אמר לי, ואני ביצעתי. היה לי חושך
בעיניים לאיזה חמש-עשרה שניות.  כל הפעמונים שבאוזני רעמו,
והרעם שכך רק אחרי איזה חצי שעה".
הוא אמר לי, שזאת האמת. שמאז הוא נדלק על העניין של שתיית
אלכוהול, בדיוק ההיפך ממה שאבא שלו רצה שיקרה.
הכוסית השלישית בידי. "לחייך, עמי", אני אומר ומוריד אותה ריקה
על השולחן.  
גיחוך קל יוצא לי ואני מסתכל על כל מה שמסתובב סביבי. הסם
מתחיל לפעול, אני חושב ומוזג כוסית נוספת.
דפיקה בדלת נשמעת. אולי זה עמי, אני חושב וניגש לפתוח.
"מה המצב, חבר?", אני שואל אותו, מסטול לגמרי.
הוא מביט אליי במבט מוזר: "אסי, אתה שיכור?".  
אני מהנהן.
"אל תהיה דפוק.  יולי עוד תחזור. אתה הרי יודע את זה".
"כן, בטח. היא ואמה המזדיינת בתחת לקחו את תום ממני ואמרו שאני
לא הולך לראות אותו לעולם".
הוא נכנס פנימה ומרים את הכוסית שלי מהשולחן. "אמרת שלעולם לא
תשתה!".
אני מחייך, לוקח את הכוסית, שכעת נראת קצת מטושטשת, מידו, נבהל
מהריח לרגע ומוריד את הנוזל המתועב לקיבתי. "אז טעיתי".